החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים. אולי קצת פחות. אבל שלושת הקילוגרמים האלה הכריעו עשרים ושלוש שנים — זה מה שאני לא מצליחה להסביר לאף אחד. עמדתי במטבח הקטן שלנו בשכונת הדר בחיפה, החזקתי אותו צמוד לחזה, והוא רעד. לא מפחד. מקור. אוקטובר בחיפה הוא לא חורף אירופי, אבל מהחלון הפתוח נכנסה לחות מהים, כזאת שנדבקת לבגדים ולא מרפה.
איתן עמד מולי. לא צעק. הוא אף פעם לא צעק. זה היה הגרוע מכל — השקט הזה שלו, המדוד, כמו רופא שמודיע על תוצאות בדיקה.
"מאיפה הבאת את זה?"
"מתחת למכולה ליד הוואדי."
"תחזירי."
מילה אחת. בלי סימן שאלה. כשעברנו לגור יחד, לפני עשרים ושלוש שנים, עוד חשבתי שהדיבור החד הזה שלו זה ביטחון עצמי. שגבר צריך לדעת מה הוא רוצה. לקח לי שנים להבין שזה לא ביטחון. זה פשוט חוסר סבלנות לכל דבר שלא הוא בחר.
החתול — ג'ינג'י, עם אוזן שמאלית קרועה — דחף את הראש לתוך המרפק שלי. הרגשתי את הצלעות שלו דרך הפרווה, אחת־אחת, כמו מסרגות. הוא היה מורעב. למרות זאת הוא גרגר. בשקט, בזהירות, כאילו ביקש רשות להתקיים.
"תחזירי," חזר איתן. הפעם הוסיף: "את לא במצב לגדל חיה. אין לך סבלנות."
אין לי סבלנות. הוא אמר את זה לאישה שעשרים ושלוש שנים חיכתה שהוא ירים את הצלחת שלו מהכיור. שחיכתה שהוא ישאל פעם אחת איך היה היום שלי. שחיכתה שיפסיק לתקן אותה כמו טיוטה של מסמך משפטי.
הלכתי לדלת. הוא חשב שאני יוצאת להחזיר את החתול. לא תיקנתי אותו. נעלתי את הסנדלים, לקחתי את המפתח מהמדף ליד הדלת, ויצאתי.
— — —
בחדר המדרגות של בית אבן ישן ברחוב הגפן הדליקה הנורה את עצמה כל כמה שניות. מיום שנכנסנו לדירה הזאת היא הבהבה. איתן אמר שנתקן. עברו מאז אחת־עשרה שנים. גם את זה לא תיקן.
ירדתי לאט. במדרגה החמישית עצרתי. נזכרתי בספרים שלי.
לפני שש שנים איתן החליט שאין מקום. "את לא קוראת אותם שוב," הוא אמר. "זה תופס קיר שלם." הוא צדק — לא קראתי אותם שוב. אבל הם היו שלי. קניתי אותם מהמשכורות הראשונות שלי בתיכון בקריית חיים, אחד־אחד, מהחנות המשומשת ברחוב הנמל. באותו ערב ארזתי אותם לשלוש קופסאות בננה. למחרת בבוקר הקופסאות נעלמו. הוא לא שאל אם הסכמתי. הוא "טיפל בזה".
לפני הספרים הייתה המשרה. עשר שנים עבדתי כמזכירה רפואית במרפאת כללית. אהבתי את זה. ידעתי כל שם, כל תיק, כל מרשם. יום אחד הציעו לי קידום — רכזת קבלה, עם צוות קטן. באתי הביתה נרגשת, פתחתי יין. איתן שתק כמה דקות. אחר כך אמר: "את תהיי לחוצה כל הזמן. לא שווה לך. תסרבי."
וסירבתי. כי ככה זה אצלנו — הוא יודע מה טוב לי יותר ממני.
בהמשך המדרגות ירדו עוד ועוד. לפני הספרים והמשרה היה אוהד. חבר מהיסודי. ההוא שהיה מתקשר באמצע הלילה ושר לי "יום הולדת שמח" בקול מזייף. איתן אמר פעם אחת: "אני לא סובל אותו." לא אמרתי כלום. אוהד הפסיק להתקשר לאט־לאט. לא שאלתי למה. ידעתי למה.
— — —
הרחוב היה שקט. חיפה בלילה של אמצע אוקטובר מריחה כמו הדרים ואספלט רטוב. עץ התפוז הישן בחצר של השכן נשמט מגשם קל שהתחיל לרדת, והקליפות שנשרו על המדרכה הבריקו כמו פיסות קליפה של שמש. ליד המדרגה נחה לטאה חומה על הסלע, קפואה מהקור, מחכה שהעולם יגמר לרדת.
התיישבתי על ספסל העץ שמול הבית. מתחתי את רגליי. ג'ינג'י קפץ לברכיי, הסתובב פעמיים, ונשכב. הזנב שלו התכרבל סביב כף היד שלי. הטלפון רטט בכיס.
איתן.
לא עניתי. אחרי דקה, עוד שיחה. ועוד אחת. הוא לא כתב הודעות. הוא אף פעם לא כתב — "כי שיחות זה יותר ברור." גם הבהירות הזאת הייתה שלו. החתול גרגר על הברכיים. הגרון שלו רטט כמו מנוע ישן שמנסה להידלק. המשכתי לגרד מאחורי האוזן השלמה.
ואז עשיתי מה שלא עשיתי מעולם. הוצאתי את המפתח מהכיס. התבוננתי בו. מפתח דירה קטן, מתכת שחוקה, עם מחזיק מפתחות מעור שהבאתי לאיתן מטיול בטבריה לפני איזה עשור. הוא התעקש על דלת פלדלת עם שלושה מנעולים, "כי בשכונה הזאת אי אפשר לדעת." פעם שאלתי אם הוא מפחד מגנבים. הוא ענה: "אני מפחד ממה שאפשר למנוע."
שמתי את המפתח על קצה הספסל. לא זרקתי, לא דרמטיות. פשוט השארתי אותו שם, ליד התושבת הרטובה. הטלפון רטט שוב. "אני בבית. איפה את?"
לא עניתי. במקום זה קמתי והתחלתי ללכת. לא מהר. לא לאט. סתם ללכת, כמו אדם שמחליט סוף־סוף לכיוון אחד.
הגעתי למכולת של אבו סמיר בוואדי ניסנאס, היחידה שפתוחה עד שתיים. קניתי פחית טונה — לאוכל של החתול — ובקבוק מים. המוכר, בחור צעיר עם זיפים, הסתכל עליי ועל החתול. "אין לו בית?" שאל.
"יש לו עכשיו," אמרתי.
יצאתי. מהכביש הראשי עלו אוטובוסים ריקים כמעט, חולפים על פני התחנה הריקה. ירד גשם דק. הטלפון שוב רטט. הפעם עניתי.
"איפה את?" הקול שלו היה שטוח. לא מודאג. סקרן. כמו מישהו שמנסה להבין למה הקומקום לא נדלק.
"אני חוזרת," אמרתי.
הוא שתק. שמעתי אותו נושם. אחר כך: "בלי החתול."
לא עניתי.
"תקשיבי לי טוב," הוא התחיל.
ניתקתי.
בפעם הראשונה מזה עשרים ושלוש שנים, ניתקתי לו את השיחה. כף היד שלי רעדה. האגודל נשאר תלוי מעל הכפתור, כאילו לא האמין שזה קרה. החתול הביט בי משקית הפח שהייתה תלויה על כתפי. עיניו הירוקות החזירו את אור הפנס הרחוב. הוא מיצמץ פעם אחת, לאט, כמו מישהו שמסמן "סעי."
חזרתי לספסל. המפתח עוד היה שם. הרטיבות התחילה להחליד את הטבעת. מול, בחלון הדירה בקומה השלישית, אור המטבח דלק. ראיתי דמות. איתן עמד מעל הכיור. הוא שטף כלים. הכלים שלי. שלוש שנים עבדתי כשברו לי כל בוקר, והוא עדיין לא למד להעמיס מדיח. אולי לא רצה.
פתאום נמאס לי. מנקודת המבט הזאת. הוא היה מושלם בעיני עצמו: הבעל שמנהל, שמתקן, שמחליט. הבעל שלא מתרגז, שלא מרים קול, שלא משאיר סימנים. ואף אחד לא רואה את הסימנים שהוא משאיר.
נכנסתי לבניין. עליתי במעלית? לא. במדרגות. כל אחת מהן. לאט. בכל קומה עצרתי לנשום. החתול בידיים. כף רגלי נרטבה בשלולית קטנה שנוצרה ליד הדלת. דפקתי.
איתן פתח. הוא הביט בי, ואז בחתול, ואז בי.
"אמרתי בלי."
"ואני אמרתי שאני חוזרת." נכנסתי. החתול קפץ מידי והחל להסתובב במסדרון, כאילו ערך סיור. איתן עמד חסום בין המטבח לסלון. ידיו בכיסים. הלסת שלו מכווצת.
"את הולכת לבחור חתול על פניי?" שאל.
שאלה מוזרה. עשרים ושלוש שנים, והוא עדיין שאל את השאלות הלא נכונות. החתול נכנס למטבח, מצא פינה ליד המקרר, ונשכב. איתן עקב אחריו במבט.
"זה לא חתול," אמרתי.
"אז מה זה?"
"אני."
הוא פסע לעברי. לא יודע למה, אבל פתאום הסתכלתי על נעלי הבית שלו — הקרועות, עם החור בקצה הבוהן. הוא סרב לזרוק אותן. "למה שאקנה חדשות אם אלה עובדות?" זה המשפט שלו. לזרוק דברים שלו — אף פעם. לזרוק דברים שלי — תמיד.
"תוציאי אותו החוצה עכשיו," אמר.
ואז עשיתי משהו שלא תכננתי. ניגשתי לארון במסדרון, שלפתי קופסה ישנה — קופסת אדר שהחזיקה את תעודות הביטוח. פתחתי אותה. בפנים היו הדברים שהוא "טיפל בהם": כרטיסיית חניה ישנה, פתק מרופט בכתב ידה של אמא שלי, וצילום שלי ושל אוהד, בני חמש עשרה, על החוף. שמרתי אותם שם בסתר כמו אסירה.
הנחתי את הקופסה על השולחן. פתחתי את המכסה מולו.
"אתה יודע מה הבעיה איתך, איתן?" שאלתי. "אתה לא זורק. אתה קובר. לאט. עד שאתה משכנע את עצמך שזה נעלם."
הוא נראה לרגע מבולבל. אחר כך חזר לעצמו. "את מדברת שטויות. קחי את החתול ולכי."
קמתי. נעמדתי מולו. קרוב. הרגשתי את ריח האפטרשייב שלו — תמיד אותו אחד, "כחול" של פעם. הריח הזה היה הבית שלי. עשרים ושלוש שנים, והוא הפך לריח של חדר מדרגות.
"המפתח מונח על הספסל למטה," אמרתי. "הדירה נשארת איתך. המשכנתה סגורה עוד תשע שנים. החלק שלי — רשום על שמך. תעשה עם זה מה שאתה רוצה."
הוא חייך — החיוך הקטן והעיקש הזה, שעשיתי טעות בהבנתו במשך עשרות שנים: לא חיבה, אלא תחושת עליונות.
"את חזקה בדיבורים," אמר.
"תבדוק. יש שם חוזה."
ואז הוא השתתק. לראשונה הערב, ראיתי אותו באמת. לא את הפרקליט, לא את הבעל יודע־הכול. סתם גבר עומד בסלון עם נעלי בית קרועות, מנסה להבין איך קרה שהכול מפסיק לזוז.
"את באמת עוזבת," הוא פלט.
"לא," אמרתי. "אני נשארת. זאת הפעם הראשונה שמשהו נשאר." הצבעתי על החתול, שקם ממקומו והתמתח בעצלתיים. "הוא הולך לישון על הספה. ואני אלך לישון בחדר. אתה יכול לבחור."
הוא לא בחר. הוא יצא מהדירה. שמעתי את הדלת נטרקת. אחר כך דממה. ואחר כך רעש מהחניה. מכוניתו יצאה לדרך. לאן? לא שאלתי.
עליתי על קצות האצבעות לחדר, פתחתי את הארון. מתחת לערימת המצעים מצאתי מעטפה. בתוכה היו המסמכים שחיכיתי לה כבר חודשים: העתק של צו ירושה מאמא שלי, שנפטרה לפני שנתיים. זכיתי בדירת שני חדרים בקריית אליעזר, אותו בניין שבו גדלתי. לא הייתי צריכה לבקש רשות. הייתי צריכה רק אומץ.
כתבתי פתק על המדף במטבח: "המפתח בכניסה. החוזה בארון. אני לא כועסת." וחתמתי: "יעל."
לקחתי תיק קטן. זרקתי פנימה כמה חולצות. החתול נכנס לתוך הקופסה של ההובלות בכוחות עצמו.
בדרך החוצה שמתי לב שהנורה בחדר המדרגות הפסיקה להבהב. היא דלקה באור יציב, נקי, כמו חדשה.
הוא חזר רק בבוקר. בדיוק כשהשמש עלתה מעל ההר. אני יודעת, כי שכנה אמרה לי אחר כך: "ראיתי אותו עומד ליד הספסל עם מפתחות ביד, מסתכל על הדלת." לא נכנס. עמד ככה, שעה אולי. אחר כך נכנס.
— — —
ביום ראשון הלכתי לבנק. משכתי את כל היתרה בחשבון המשותף — 2,340 שקלים. בדיוק הסכום שהעברתי מדי חודש לחיסכון שלו. הוא מעולם לא שאל למה אני מפקידה כל כך מעט מדי. פתחתי חשבון חדש בבנק אחר. הפקדתי. פקידת הבנק שאלה אם אני בטוחה שאעביר גם את הוראת הקבע לחשבונית המים. עניתי: "תבטלי. אני לא משלמת על דירה שאני לא גרה בה." היא הנהנה. "גבירתי, אני לא שופטת," אמרה.
לא ביקשתי ממנה להיות שופטת. רק עדה.
באותו יום התקשרתי לאוהד. לראשונה זה שש־עשרה שנה. הוא ענה אחרי צלצול אחד.
"יעל?"
"אתה זוכר את החתול שתמיד ישב ליד המכולת?"
הוא שתק. "זה התחיל פתאום."
"רוצה לבוא לראות אותו?"
הוא הגיע באותו ערב. ישבנו על המרפסת, אוכלים פלאפל, מדברים על השנים. הוא סיפר לי שהתקשר אליו פעם, לפני עשור, ואמר "אל תחפש אותה יותר." איתן.
לא שאלתי למה הוא לא סיפר לי. ידעתי. הוא פחד.
החתול התכרבל בין שנינו. בשלב מסוים עצם עין אחת. לא הפסיק לגרגר. כשירד אוהד, הוא אמר: "תשמרי עליו. הוא מצא את הבית."
עכשיו אני יושבת בדירה הישנה של אמא, כותבת על שולחן המטבח הקטן. עוד מעט אקח את ג'ינג'י לווטרינר. בשבוע שעבר הוא קיבל תולעים. לא נורא. נטפל.
איתן התקשר שוב. לא עניתי. במקום זה שלחתי לו הודעה קצרה: "החשבון נסגר. הדירה משלמת את עצמה. תבדוק בארון."
השארתי לו גם את הטבעת. לא על הספסל. בתוך הקופסה עם הצילום ההוא מהים.
העורך דין צלצל אחרי שבוע. שאל אם אני בטוחה. אמרתי: "עשרים ושלוש שנים. היתרה נסגרת. תסגור גם את התיק."
הוא היה אדיב. "תשאירי לי כתובת."
כתבתי לו: "רחוב אלנבי 14, קריית אליעזר, חיפה."
הכתובת שבה גדלתי. הכתובת שאיתן לא ביקר בה אף פעם, כי "אין שם חניה." עכשיו יש שם חתול ג'ינג'י שישן על הספה, ונורה בחדר המדרגות שמאירה תמיד.
לא סולחת. לא כועסת. פשוט לא משלמת על מה שלא שלי.
החתול קפץ לברכיי. הוא שוקל עכשיו שלושה קילוגרם ומאתיים גרם. בדיוק העלתה האחות במרפאה. שלושה קילוגרם ומאתיים גרם. כבדים יותר מעשרים ושלוש שנים.
