Zone 4.0

אני גרה בדירה קטנה בקומת קרקע בשכונת ג'סי כהן בחולון. בחצר האחורית יש שיח בוגנוויליה שהענפים שלו נדחפים לחלון המטבח שלי, ותמיד אפשר להריח דיזל של אוטובוסים מהצומת.

לבובה, חתול פרסי בגוון אפור מעושן, הייתה פרצוף שטוח כמו מחבת, לחיים שמוטות וכרס שנגררה על הרצפה. יפה הוא לא היה. גם האופי שלו היה גרוע משבעת אלמנטים.

הקיץ ההוא בשכונת כרמל צרפתי היה חם במיוחד. הרוח מהים כמעט לא הצליחה לחדור בין האורנים ובלילה עלה ריח של אספלט רך ומנגלים מהבניינים הסמוכים. בקומה השלישית, במטבח

הפעמון צלצל בלי התראה, כמו שחמותי תמיד עושה. מחלון המטבח ראיתי את המונית הלבנה עוצרת בדיוק מול השביל, ורוח חום יבשה של סוף אוגוסט דחפה פנימה. יונה, השכנה,

דוקטור לוי שאלה את אמא שלי איך היא מרגישה. אמא פתחה את הפה, בדיוק כמו שתמיד עשתה כשרצתה לספר משהו – לאט, עם הידיים שלובות על התיק –

יואב ישב על הרצפה בסלון הקטן בדרום תל אביב, הגב צמוד לקיר שהתקלף, מולו בקבוק בירה חצי ריק. הטלפון זמזם בפעם השלישית באותו ערב, ועל הצג הופיע אותו

אף פעם לא חשבתי שאני מסוגל לשנוא ריח של קיץ. אבל החום של חודש אוגוסט בחיפה עשה משהו לפח הזבל שלי שהפך אותו לפצצה ביולוגית מהלכת. כל בוקר,

תמיד ידעתי שמוצ׳ה עקרה. הווטרינר בדרום תל אביב, אחד כזה עם משקפיים עבים ואצבעות צהובות מניקוטין, אמר את זה עוד ביום הראשון שלקחתי אותה מהרחוב. ״היא לא תוכל

— מה זה? שאלה. — רשימה. מה אמא רוצה ליום הולדת שישים. הוא דחף את הדף לעברה. — יש שם קישור. מנורת המעצבים ההיא, זאת מקריסטל צ'כי, עומדת.

הוא הסתכל עליי רגע אחד, ואז אמר את זה. "באת לפה עם תיק אחד. עם תיק אחד גם תעופי." המילים האלה נחתו עליי כמו דלת ברזל שנטרקת. עמדתי