Zone 4.0
בגיל ארבעים וחמש היה לאיריס כהן הכול חוץ מדבר אחד. BMW X5 בצבע שחור מטאלי חונה בחניון התת-קרקעי, משרד פינתי בקומה השמונה-עשרה של מגדל בבורסה ברמת גן, ודירת
תל־אביב, קומה שלישית בלי מעלית, והתיקייה שנעמי לקחה ראשונה נעמי עמדה ליד הכיריים כשגלעד אמר את זה, כאילו דיבר על החלפת רהיטים בסלון. — אני ואמא סיכמנו: משכירים
בנות ששמרו על עיניים שלא רואות תמיר בן שישים ושתיים מנהל את מרפאת העיניים ברחוב ויצמן בנתניה כבר עשרים ושלוש שנה. את הסיפור הזה הוא לא ראה בעדשה
אני מתחילה מהסוף, כי ככה זה נשאר בזיכרון: יעל כהן, בת שלושים ושמונה, יושבת על הרצפה במרפסת בדירה שלה ביפו, ומחזיקה קערת מים לכלבה שאף אחד לא רצה.
עשר שנים לא ישנתי בלילה, ובערב אחד זה נגמר אני לא יודעת למה נסעתי לסדנה ההיא בירושלים. אולי כי חברה מהעבודה הפצירה בי, אולי כי כבר חצי שנה
אבישג שפירא הייתה בת עשרים ותשע כשהיא עדיין עבדה כפקידת תמלול במשרד עורכי דין קטן ברחוב אבן גבירול בתל אביב. חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, היא הקלידה
רונית אבידור עמדה בפרוזדור הבניין ברחוב אבן גבירול, בין הדלת של הדירה שלה לדלת של הדירה שהייתה שלה. שבע שנים גרה שם עם אורי, מהחתונה בגן אירועים בהרצליה
הרוח שם, בערבה, מגיעה בערך בשש בבוקר, ואז נעצרת. שירה בן־עטר למדה את זה בילדות, כשגרה עם הסבתא שלה במושב ליד ידידה, ואחר כך שכחה את זה, כמו
ההודעה מגיסתי הגיעה בשבע בבוקר. "ולמה אתם לא הייתם בברית של הקטן?". קראתי שלוש פעמים לפני שהבנתי שזו לא בדיחה. פתחתי את התמונה. בית כנסת בפתח תקווה, פרוכת
בחודש אוגוסט אין כמעט חניה ליד קופת חולים ברחוב רוטשילד בראשון לציון. הכביש חופרים אותו כבר שבועיים, והאוטובוסים עוקפים דרך שכונת רמב"ש, אז מי שמגיע ברכב עומד בפקק