הרוח שם, בערבה, מגיעה בערך בשש בבוקר, ואז נעצרת. שירה בן־עטר למדה את זה בילדות, כשגרה עם הסבתא שלה במושב ליד ידידה, ואחר כך שכחה את זה, כמו ששוכחים כל דבר שהיה פשוט מדי בשביל לשים לב אליו.
נזכרה בזה שוב בכיתה י"א, כשהמורה למדעים, אבינועם כהן, הביא לשיעור כתבה על מחסור במים בנגב הדרומי — משפחות שמחכות למכלית, ילדים שהולכים לישון בלי מקלחת כי "היום לא הגיע התור שלנו". שירה הרימה יד ואמרה משהו שהיא עצמה לא חשבה שיהפוך לפרויקט: "אז למה לא לוקחים את הלחות מהאוויר עצמו?"
אבינועם הרים גבה. "יש דברים כאלה. יקרים, מסובכים, צריכים חשמל."
"אז שלא יצטרכו," היא אמרה.
זה היה המשפט שקבע הכול.
היא בילתה את החורף הזה בחדר האחורי במעבדת הכימיה של התיכון האזורי שלה במושב עידן, שם המורה נתן לה גישה אחרי הצהריים בתנאי אחד: שתנקה אחריה. שירה ערבבה תמיסות של פוליאקרילאט — חומר סופג שמכינים מהחיתולים החד־פעמיים שנשארו לה מהאח הקטן שלה, נדב, שהיה אז בן שנתיים וחצי — עם תוסף שמשנה צבע כשמתחמם. שלוש עשרה גרסאות נכשלו. הרביעית עשרה החזיקה מים.
התוצאה הייתה ג'ל נקבובי, כמעט כמו ספוג יבש שהתנפח כשספג את הלחות שבאוויר בלילה — כשהאוויר בערבה קריר והלחות היחסית עולה, גם אם בלי טיפת גשם. בבוקר, כשהשמש עולה מעל הרי אילת ומכה בחומר, הוא מתחמם ומשחרר את המים שאסף, שמתעבים על מכסה קטן ומטפטפים לתוך צנצנת.
בדיקה ראשונה, בחצר הבית, על מרפסת הגג. שירה שמה את הצלחת עם הג'ל בלילה, כיסתה אותה בניילון שקוף שלקחה מהמטבח, וישבה שם עד אחת עשרה בלילה עם הפנס של הטלפון, בודקת כל עשרים דקות אם קורה משהו. אבא שלה, יורם, יצא אליה בפיג'מה עם כוס תה ואמר רק "לכי לישון, זה לא בורח", והיא אמרה "עוד חמש דקות" שלוש פעמים ברצף.
בבוקר היו שם שמונה מיליליטר של מים. לא הרבה. אבל זה היה שם, בצנצנת, שקוף, אמיתי.
"תסתכל," היא אמרה לאבינועם למחרת, מניחה את הצנצנת הקטנה על שולחן המעבדה. הוא הרים אותה מול האור, הפך אותה, והחזיר אותה בזהירות כאילו זה יין נדיר. "כמה שקל השקעת בזה?"
"מאה שבעים שקל. רוב זה על הצנצנות."
בשבועות הבאים היא שכללה את היחס בין החומרים, הוסיפה ציפוי דק שמנע מהג'ל להתמוסס אחרי כמה מחזורים, ובדקה כמה פעמים אפשר לחזור על התהליך בלי שהחומר יאבד מהיעילות שלו. בגרסה החמישית עשרה, החומר קלט כמות מים שהייתה גדולה יותר ממשקלו שלו עצמו — ועדיין תפקד אחרי שנים עשר מחזורי ספיגה וייבוש.
היא הגישה את הפרויקט לתחרות מדעים ארצית, ואחרי שעברה שני שלבים, קיבלה הזמנה ל־Regeneron ISEF 2026 — התחרות הבינלאומית בתחום המדעים לנוער, שהתקיימה במאי בקולומבוס, אוהיו. אמא שלה, מיכל, שילמה על הטיסה מכרטיס אשראי שכבר היה קרוב לתקרה, ואמרה לה בשדה התעופה בן־גוריון, "אני לא מבינה חצי ממה שאת עושה, אבל תסבירי את זה ככה, כמו שהסברת לי."
בביתן התצוגה, בין מאות פרויקטים ממדינות שונות, שירה עמדה שעות ארוכות ליד לוח הקרטון שלה, מסבירה את הרעיון שוב ושוב לשופטים ולתלמידים אחרים. שאלה אחת חזרה כל הזמן: "אבל למה בלי חשמל?" והיא ענתה כל פעם באותה צורה: "כי במקומות שבאמת חסר מים, לרוב חסר גם חשמל. הפתרון חייב לעבוד גם שם."
היא זכתה בהכרה בקטגוריית מדעי החומרים. לא בפרס הגדול ביותר — אבל השופטת הראשית, ד"ר לינה מרש, עצרה אותה אחרי הטקס ואמרה לה משהו שהיא כתבה במחברת שלה באותו ערב, מילה במילה: "את פתרת בעיה שאנשים עם תארים עדיין מתווכחים עליה."
בחזרה במושב עידן, הסיפור לא נגמר שם. אבינועם ביקש ממנה להציג את הפרויקט בפני מועצה אזורית שדוחה תוכניות פיתוח לאזורים חקלאיים בערבה, ובישיבה ההיא ישבה גם נציגה ממקורות, שרשמה הערות בלי לומר מילה כמעט לאורך כל המצגת. בסוף היא שאלה רק שאלה אחת: "כמה זמן עד שזה יכול לצאת מהמעבדה?"
שירה לא שיקרה. "אני לא יודעת. אולי שנתיים. אולי חמש. זה תלוי אם מישהו יעזור לי להמשיך."
היא לא קיבלה תשובה באותו רגע. אבל שבועיים אחר כך הגיע מייל מהתאחדות התעשיינים באזור, עם הזמנה למלגת מחקר לתלמידי תיכון — שנת לימודים נוספת, מעבדה טובה יותר, ותקציב של שנים עשר אלף שקל לחומרים וציוד.
שירה הדפיסה את המייל, קיפלה אותו לשניים, ותלתה אותו על הקיר מעל שולחן העבודה שלה, בדיוק לצד הצנצנת הראשונה — זו עם שמונה המיליליטר, שהיא מעולם לא שפכה. המים בה התאדו לפני חודשים. נשארה רק טיפת סיד יבשה בתחתית, וזה בדיוק מה שהיא רצתה לשמור.
