אבישג שפירא הייתה בת עשרים ותשע כשהיא עדיין עבדה כפקידת תמלול במשרד עורכי דין קטן ברחוב אבן גבירול בתל אביב. חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, היא הקלידה כתבי טענות ותיקי בית משפט על מסך שהבהב, עד שהאצבעות שלה נהיו קפוצות בבוקר כמו של אישה בת שבעים. המשכורת הייתה שלושת אלפים ותשע מאות שקל נטו, ואחרי שכר דירה של אלף ושמונה מאות בשכונת פלורנטין נשארו לה בקושי לאוטובוס, לחשבון חשמל ולקופת חולים.
היא לא התחתנה. לא בגלל שלא רצתה — פשוט לא היה זמן, ולא היה כסף לצאת עם מישהו לבית קפה יותר מפעם בחודש. ההורים שלה מתו כשהייתה בת עשרים ואחת, בתאונת דרכים על כביש 4, וחוץ מדודה רחוקה בבאר שבע שהיא לא דיברה איתה כבר שמונה שנים, לא היה לה אף אחד.
הדבר היחיד שהבדיל אותה מהפקידות האחרות במשרד היה החתולים. כל יום שישי, במקום לאכול את הכריך שלה בחדר ההפסקה, היא ירדה לרחוב ופיזרה פירורי טונה לשלושה או ארבעה חתולי רחוב שהתגוררו ליד פחי האשפה מאחורי הבניין. "את מפרנסת צבא שלם", אמרה לה המזכירה הראשית, גברת רחל אדרי, וצחקה. אבישג רק משכה בכתפיים.
ערב אחד בסוף אוקטובר, כשהיא חזרה ברגל הביתה מתחנת האוטובוס ברחוב הרצל, היא שמעה יללה חלשה מתחת לשיחי הפיקוס ליד הכניסה לבניין שלה. גור כתום, רזה עד כאב, עם עין אחת עצומה למחצה. היא עטפה אותו בצעיף שלה — צעיף צמר אפור שקנתה בשוק הכרמל שנתיים קודם — והביאה אותו לדירת החדר וחצי שלה בקומה החמישית, בלי מעלית.
קראה לו שרלוק. לא מסיבה מיוחדת חוץ מזה שכשהוא ישב על אדן החלון והביט החוצה בערב, המבט שלו נראה כמו של מישהו שיודע סוד ולא מספר אותו.
בשבועות שאחר כך היא הבחינה שהיא ממהרת הביתה יותר משהיתה רגילה. היא הפסיקה להישאר במשרד אחרי חמש כדי לחסוך על החימום בבית — עכשיו מישהו חיכה לה. בכל ערב שרלוק ישב ליד המזרן שלה על הרצפה, כי מיטה עדיין לא קנתה, רק מזרן וארון בגדים ישן, ומיילל בשקט, כמעט כמו שיחה. היא דיברה איתו כאילו הוא מבין. עדיין לא קרה שום דבר מיוחד מעבר לזה — רק שגרה חדשה, שקטה, של אישה וחתול.
בערב שישי, ה-13 בנובמבר, עורך הדין הראשי, מר יגאל בן-משה, זכה בתיק גדול נגד חברת ביטוח ופתח בקבוקי יין בעבודה כדי לחגוג עם הצוות. אבישג, שכמעט לא שותה, שתתה שני כוסות. כשחזרה הביתה בשעה עשר בערב, הרחוב היה ריק והשלט הכתום של המכולת בפינה כבר כבה. היא האכילה את שרלוק, ישבה לידו על הרצפה וסיפרה לו על היין, על מר בן-משה שרקד בין השולחנות, על גברת אדרי שצחקה עד שנחנקה. שרלוק הקשיב, או לפחות כך נראה, ואז יילל יללה ארוכה, שונה מהרגיל — עמוקה יותר, כמעט כמו משפט שנבלע באמצע. אבישג נרדמה על המזרן בבגדים, עם היד עדיין על הפרווה הכתומה שלו.
בלילה היא חלמה חלום צבעוני וארוך בצורה חריגה — עולם עם חרבות, בגידות, נסיכה מדממת ואח שהורג אח למען כתר. היא התעוררה בשלוש ורבע לפנות בוקר, זיעה קרה על העורף, ומיד ידעה שהיא חייבת לכתוב את זה לפני שזה נעלם. היא מצאה מחברת ישנה מהאוניברסיטה, שממנה נכתבו רק שני עמודים, והתיישבה על הרצפה ליד המזרן, עם עיפרון שכמעט לא כתב. שרלוק ישב לידה כל הזמן, ער, מביט בה בלי להזיז את הראש.
זה נמשך שבוע. כל לילה אותו דבר — חלום עשיר, מלא דמויות ותככים, ולפני שהחלום התחיל תמיד אותה יללה ארוכה ומוזרה של שרלוק, כאילו הוא פותח דלת. בבוקר היא רצה לתחנת האוטובוס עם עיניים אדומות מחוסר שינה, אבל עם עמודים חדשים בתיק. עד שביום חמישי בבוקר היא הביטה בערמת הדפים וידעה שיש לה משהו שלם: מחזה בשם "הנסיך מירושלים", שקוראים לו לפעמים גם "אנדרוניקוס" בטיוטות שלה, על משפחת שליטים שנלחמת בעצמה עד חורבן.
היא לקחה שלושה ימי חופש — הראשונים שלה בארבע שנים — והלכה להוצאת ספרים קטנה ברחוב שינקין שפרסמה בעיקר מחזות ופרוזה עברית מקורית. במשרד קדמי, מאחורי דלפק עמוס בכתבי יד, ישבה עורכת בשם מירי טל. אבישג, מסיבה שהיא עצמה לא הבינה עד הסוף — אולי בושה, אולי פחד שיצחקו עליה כמו על מפרנסת חתולי הרחוב — לא אמרה את שמה האמיתי. היא אמרה שקוראים לה "שירה בן-עמי".
שבועיים אחר כך מירי טל התקשרה. המחזה התקבל. הם רצו לפרסם אותו, ואפילו כבר יש תיאטרון קטן בירושלים שמתעניין בהעלאה שלו על הבמה.
אבישג — עכשיו שירה בן-עמי, על הנייר לפחות — רצתה לתקן את זה. באמת רצתה. אבל בכל פעם שהחליטה להתקשר ולהגיד את האמת, נזכרה כמה מגוחך זה ייראה: פקידה בת עשרים ותשע שכתבה מחזה שלם בשבוע אחד, בעקבות חלומות, וחתמה בשם בדוי כי פחדה. מי יאמין לה? ואז, בכל אופן, איך היא תסביר את מה שקרה בלילה של ה-13 בנובמבר בלי לספר על שרלוק?
כי היא ידעה — ידעה בבטחון שלא הצליחה להסביר אפילו לעצמה — שהמילים לא היו שלה. הן הגיעו דרך היללות של החתול, כמו שידור מתדר שהיא לא הייתה אמורה לתפוס. וכשניסתה, פעם אחת, לכתוב בלי שרלוק לידה — השאירה אותו ישן במטבח וישבה עם המחברת בסלון — לא יצאה מילה. שעתיים ישבה מול דף ריק, עד שהלכה להביא אותו בעצמה, ורק כשהוא התיישב על ברכיה וגלגל גרון, המשפט הראשון הגיע.
היא ישבה על הרצפה, ליד המזרן, ושרלוק על ברכיה. הידיים שלה ליטפו את הפרווה הכתומה שלו לאט, בתנועה מכנית, בזמן שהעיניים שלו — חומות בהירות, כמעט זהובות — נעצו בה כאילו חיכו לתשובה.
"שרלוק," היא אמרה, "אם אני אגלה מאיפה זה בא, זה ייעצר? אתה תפסיק?"
החתול לא ענה, כמובן. הוא רק נשען חזק יותר על היד שלה וגלגל גרון עמוק, מרוצה. אבל אבישג לא הצליחה להירגע. הפחד הזה — שברגע שהאמת תיחשף, המקור ייבש, שהקול שמגיע דרכו יידום לתמיד — ישב בה כמו אבן, כבד יותר מהפחד מלהיחשף כשקרנית.
היא לא ענתה למירי טל באותו שבוע. ולא בשבוע שאחריו. במקום זה היא כתבה. עוד מחזה, ועוד סצנה, לילות שלמים על הרצפה עם מחברת ועיפרון וחתול על הברכיים, כאילו אם היא רק תמשיך לזרום עם הקול הזה, השאלה של מי היא בעצם — תיפתר מעצמה, בלי שתצטרך לשלם מחיר.
זה לא פתר את עצמה. זה רק הלך והצטבר: שני מחזות, שלושה סיפורים קצרים, כולם תחת השם "שירה בן-עמי", כולם מיוצגים על ידי מירי טל שכבר דיברה עם עיתונאית מ"ידיעות אחרונות" שרצתה לראיין את "התגלית הספרותית של השנה" — אישה מסתורית שמסרבת להצטלם ומתעקשת על תקשורת רק בכתב.
באמצע דצמבר מירי טל שלחה הודעה: התיאטרון בירושלים קבע תאריך לחזרה ראשונה, ורוצה שהמחזאית תגיע אישית לפגוש את הבמאי. לא היה עוד לאן לברוח.
אבישג לקחה יום חופש נוסף — הרביעי שלה, וידעה שגברת אדרי כבר מסתכלת עליה בחשד — ונסעה לירושלים ברכבת הקלה מהתחנה המרכזית. היא ישבה על ספסל בכיכר צה"ל שעה שלמה לפני שהעזה להיכנס לבניין התיאטרון, תיק בד ישן על הכתף, עם שני המחזות המקוריים כתובים בכתב ידה, לא מודפסים, כהוכחה.
הבמאי, גבר בשם עומר לוינסון, קיבל אותה בחדר קטן מלא כרזות של הצגות ישנות. מירי טל ישבה לידו. שתיהן חיכו לאישה מסתורית ומוכשרת שהן דמיינו.
אבישג הניחה את התיק על השולחן. הידיים שלה רעדו כשהיא פתחה אותו והוציאה את המחברת המקורית — הכריכה שלה קרועה בפינה, דף אחד עם כתם קפה עגול מהבוקר שבו כתבה את הסצנה השלישית. "השם שלי הוא לא שירה בן-עמי," היא אמרה. "קוראים לי אבישג שפירא. אני עובדת כפקידה במשרד עורכי דין ברחוב אבן גבירול. ואני לא באמת יודעת מאיפה המילים האלה באות."
היא סיפרה הכל: על שרלוק, על הלילה של ה-13 בנובמבר, על החלומות שממשיכים לבוא כל שבוע, על היללה שפותחת כל חלום, על השעתיים מול דף ריק כשניסתה בלי החתול. "אני יודעת איך זה נשמע," היא סיימה. "אתם יכולים לבטל את החוזה. אני מבינה."
עומר לוינסון לא ענה מיד. הוא קם, הלך לחלון והביט החוצה זמן ארוך מדי, כאילו סופר עד עשר. "שנתיים אני מחפש טקסט כזה," הוא אמר לבסוף, בלי להסתובב. "ועכשיו את אומרת לי שהוא נכתב בשקרים — שם בדוי, ואולי גם לא לגמרי שלך?" הוא הסתובב אליה. "איך אני יודע שמחר לא תבואי ותגידי שגם זה לא באמת שלך?"
מירי טל דפדפה במחברת בשתיקה, בודקת את כתם הקפה, את התיקונים בכתב יד, את שתי הגרסאות השונות של אותה סצנה. "השם על העטיפה זה בעיה שאפשר לתקן בחוזה חדש," היא אמרה לבסוף, בקול נמוך יותר משהתכוונה. "אבל אם מחר יתברר שהטקסט הזה לא באמת ממך — שמישהו אחר כתב אותו ואת מעתיקה — זה כבר לא עניין של שם. זה הונאה, וזה נגמר בבית משפט, לא בתיאטרון." היא הרימה מבט. "תני לי סיבה אחת להאמין שהמילים האלה, גם אם הן מגיעות אלייך דרך חלום מוזר עם חתול, הן שלך."
אבישג לא הכינה תשובה לשאלה הזאת. היא פתחה את המחברת לעמוד עם השתי גרסאות של הסצנה השלישית, הראתה את הקווים המחוקים, את המילים שהוחלפו, את ההערות בשוליים. "כי אני זאת שבחרה כל מילה שנשארה בדף," היא אמרה. "החלום נתן לי תמונה. אני כתבתי אותה. ואם מחר שרלוק יפסיק ליילל ואני לא אכתוב שורה נוספת בחיים שלי — המחזות האלה, שני אלה, כבר קיימים, וכתב היד שלי עליהם."
השתיקה שאחרי זה נמשכה זמן ארוך מספיק שאבישג הספיקה לחשוב שהם יקומו ויבקשו ממנה לצאת. אבל עומר לוינסון חזר לשולחן, ישב, והביט בה בפעם הראשונה בלי חשד. "בסדר," הוא אמר. "אבל תחת השם האמיתי שלך. לא עוד בדיה — לא כלפי הקהל, לא כלפינו."
מירי טל הנהנה בהסכמה, אבל הוסיפה: "ואם יתברר אי פעם שיש כאן משהו שאת מסתירה ממני עוד — נגמר החוזה, ולא אכפת לי כמה טוב הטקסט."
אבישג שפירא חתמה באותו יום על חוזה עם שמה האמיתי. לקחה הלוואה קטנה מהבנק — שמונת אלפים שקל — כדי לשלם על עורך דין שיבדוק את החוזה מול ההוצאה, ואז עשתה משהו שלא עשתה מעולם: הגישה מכתב התפטרות למשרד עורכי הדין ברחוב אבן גבירול, עם שני שבועות הודעה מוקדמת כמו שהחוק מחייב, וספרה את הימים עד לבוקר האחרון כמו ילדה שסופרת עד חופש הגדול.
חמישה חודשים אחר כך, במרץ, "הנסיך מירושלים" עלה על הבמה בתיאטרון הירושלמי, ובתוכניה, לצד שמה של אבישג שפירא, הייתה תמונה קטנה בשחור-לבן של חתול כתום יושב על אדן חלון. החלומות לא נפסקו — הם רק נעשו פחות תכופים, אולי פעם בשבועיים, ובכל פעם שהם באו, שרלוק עדיין יילל אותה יללה ארוכה קודם, ואבישג כבר לא שאלה את עצמה למה. היא רק דאגה שהוא תמיד יהיה לידה כשזה קורה.
אחרי ההצגה הראשונה, כשאבישג ישבה בחדר ההלבשה עם זר פרחים שקיבלה מעורך הדין לשעבר שלה, מר בן-משה, שבא לראות אותה בהפתעה, היא קיבלה טלפון מדודה שלה מבאר שבע — האישה שלא דיברה איתה שמונה שנים. הדודה ראתה כתבה בעיתון וביקשה סליחה על שנעלמה, וביקשה לבוא לבקר.
אבישג הסכימה. אבל לפני שסגרה את הטלפון היא הוסיפה תנאי משלה: הביקור יהיה בדירה החדשה שלה ברחוב בן יהודה, לא בחדר וחצי הישן, ורק אם הדודה מוכנה לפגוש את שרלוק, כי בלעדיו לא היה קורה שום דבר מזה.
