תל־אביב, קומה שלישית בלי מעלית, והתיקייה שנעמי לקחה ראשונה
נעמי עמדה ליד הכיריים כשגלעד אמר את זה, כאילו דיבר על החלפת רהיטים בסלון.
— אני ואמא סיכמנו: משכירים את הדירה.
היא לא הבינה מיד לאיזו דירה הכוונה. ואז הבינה — ומשהו בבטן התהדק, כאילו בלעה קרח.
— את הדירה שלי, — היא אמרה. לא שאלה. דייקה.
— נו כן, שלנו, — הוא נופף במזלג מעל הצלחת עם השקשוקה שהיא הכינה עשרים דקות קודם. — אני ואמא חשבנו על זה טוב. שהיא עומדת ריקה סתם.
הדירה ברחוב דיזנגוף, שלושים ושמונה מטר, קומה שלישית בלי מעלית — נעמי שילמה עליה משכנתא שבע שנים. קודם לבד, לפני החתונה, ואז עוד שנתיים ביחד עם גלעד, כשמחירי השכירות באזור הרקיעו עד שלשכור חדר וחצי ליד כיכר רבין יצא יקר יותר מלשלם לבנק. מחוץ לחלון המטבח היו תלויים חבלי הכביסה של השכנים למטה — בתיה הזקנה תלתה כל יום שישי לפני שבת מפות שולחן, וריח העמילן היה עולה עד הקומה השלישית. נעמי התרגלה לריח הזה. הוא היה חלק מהבית ממש כמו הסדק בספל האהוב עליה עם הכיתוב “קיסריה 2016” — מהטיול ההוא, כשהיא וגלעד עוד החזיקו ידיים סתם כי רצו, לא מהרגל.
— מה זאת אומרת “ריקה”? — היא שאלה. — אנחנו גרים שם.
— בינתיים גרים, — דייק גלעד, הניח את המזלג בצד וניגב את הפה במפית באותה אינטונציה שבה הסביר ללקוחות בעבודה את תנאי פוליסת הביטוח. — אנחנו עוברים לאמא. לה משעמם לבד בחיפה, הבית גדול, ואנחנו משלמים על הדירה שלך ארנונה ועד בית סתם ככה. נשכיר — והכסף ילך למשהו. אמא צריכה לתקן את הגג במרפסת, לשיר עכשיו קשה, כדאי לעזור לה לשכור משהו משלה.
שיר — האחות הצעירה של גלעד, בת עשרים ושש, שנה שלישית “בין עבודות”.
נעמי שתקה. היא הביטה בקרמיקה מעל הכיריים — בז’, עם דוגמה קטנה, שהיא עצמה בחרה בשוק ביפו, התמקחה עם המוכר כעשרים דקות כדי להוריד את המחיר קצת. הכול היה כמו תמיד. רק המשפט של בעלה כבר שבר הכול — כאילו מישהו נכנס לבית בנעליים מלוכלכות בזמן שהיא הייתה במשמרת בבית החולים.
— גלעד. בכלל שאלת אותי?
— מה יש לשאול, — הוא משך בכתפיים. — את הרי לא נגד המשפחה. אמא לבד. יש לנו משאב — למה לא להשתמש בו בחוכמה?
משאב. היא לחצה את המגבת בידיים עד שהפרקים הלבינו.
— הדירה שלי היא לא משאב.
— אלוהים, אל תיתפסי למילים, — הוא חייך בעקימה. — אנחנו הרי לא זרים.
המשפט הזה — “אנחנו לא זרים” — תמיד היה הפתיח לזה שלוקחים ממנה משהו. כך היה כשלפני חצי שנה היא נתנה לציפי, אמא שלו, את הסיר החשמלי החדש — “לה יותר צריך”. כך היה כשנעמי ביטלה טיול לאילת ליום ההולדת שלה, כי לציפי “כאב הגב ונדרשת עזרה בבית”. תמיד הגיוני. תמיד יש הסבר.
— כבר יש מודעה? — היא שאלה בשקט.
הוא הסיט מבט לשנייה ארוכה מדי.
— אמא העלתה ביד2. באופן ראשוני. סתם לבדוק ביקוש.
— היא צילמה את הדירה שלי והעלתה אותה בלעדיי?
— אל תעשי מזה דרמה, התמונות ישנות, מהחנוכת בית עוד…
נעמי הניחה את הקומקום על הכיריים — לא כי רצתה תה, אלא כי הידיים היו צריכות משהו לעשות. מחוץ לחלון נטרקה דלת הבניין: השכן מלמטה, איתמר, ירד עם הכלב, ונביחה הדהדה בחדר המדרגות — הצליל הנורמלי היחיד באותו ערב.
— אני אחשוב על זה, — היא אמרה.
היא לא חשבה. היא כבר ידעה מה תעשה.
למחרת, ביום החופש שלה, נעמי לא נסעה לחיפה להתעמת עם ציפי ולא לעורך דין לעשות סקנדל. היא נסעה לדיזנגוף סנטר, לסניף בנק הפועלים, שבו לפני שבע שנים פתחה את המשכנתא. היא לקחה אישור שהדירה רשומה על שמה בלבד — עוד לפני הנישואין, רכוש טרום־נישואי, ולפי חוק המשפחה בישראל לזה יש משמעות. אחר כך נסעה למשרד של עורכת הדין דורית לוי, שמטפלת בנדל”ן ושאצלה לפני שנה ערכה צוואה עבור אמא שלה. דורית הקשיבה, הנהנה, ואמרה בדיוק את מה שנעמי כבר ידעה אבל רצתה לשמוע בקול: “הדירה שלך. בלעדית. הוא יכול לגור בה כל עוד אתם ביחד, אבל לנהל אותה — להשכיר, להראות, לפרסם — בלי החתימה שלך אף אחד לא יכול.”
בערב גלעד חזר מהעבודה ומצא בדירה לא סקנדל אלא שקט. על שולחן המטבח הייתה מונחת תיקייה — אותה תיקייה, מהמגירה התחתונה בשידה בחדר השינה, עם המסמכים על הדירה, עותק מהשטר הנוטריוני והדפסה של המודעה מיד2 שנעמי הספיקה להוריד עד הערב, אחרי שהתקשרה לתמיכה של האתר והציגה את אותם מסמכי בעלות.
— מה זה? — הוא שאל, לוקח את התיקייה.
— זו הוכחה שהדירה שלי. ושאמא שלך העלתה אותה בלעדיי — מה שהיא לא הייתה רשאית לעשות לפי חוק.
— את ברצינות עושה מזה עניין? — הוא זרק את התיקייה על השולחן.
— עשיתי מזה עניין כבר לפני שבע שנים, כשלבד שילמתי את המקדמה הראשונה, — אמרה נעמי. — ואתה וציפי סתם החלטתם שאפשר לנהל את מה ששלי בלעדיי. אז ככה: לא.
— ומה עכשיו? את זורקת אותי?
היא לא צעקה. היא סידרה את הניירות בחזרה לתיקייה, בזהירות, כאילו סגרה לא שיחה אלא חשבון.
— לא, גלעד. אני מחליפה מנעול. אתה יכול לקחת את החפצים עד יום שישי.
הוא עמד עם הטלפון ביד, מחייג, כנראה לאמא — שהתקשרה בחזרה אחרי דקה, ונעמי שמעה מהרמקול את הקול החד של ציפי: “מה זאת אומרת היא לא חתמה? הרי סיכמנו!” נעמי יצאה בשתיקה למרפסת, שם עדיין עמדו העציצים שלה עם הנענע, והקשיבה איך מאחורי דלת הזכוכית בעלה מנסה להסביר לאמא שלו משהו שהוא עצמו לא הבין עד הסוף.
שלושה שבועות אחר כך היא החליפה את המנעול — חדש, עם קוד ביומטרי, שהמפתח אליו היה רק אצלה. גלעד לקח את החפצים ביום רביעי, בשקט, בלי סצנות, ועבר לחיפה לאמא — בדיוק לשם שרצה להעביר את שניהם מלכתחילה.
לגבי הכסף היא לא זזה עד שהבינה בדיוק כמה. יום לפני שהחליפה את המנעול היא התקשרה לבנק הפועלים וביקשה דף תנועות מלא של המשכנתא, שבעה עמודים, כל הפקדה מסומנת בתאריך ובסכום. היא ישבה על רצפת הסלון עם המחשב הנייד והדף המודפס, עיפרון ומחשבון, וסימנה כל שורה. שני הפקדות בחודש, ולא תמיד מאותו חשבון — לפעמים מהעו”ש המשותף שלה ושל גלעד, אבל לפעמים, בעיקר בשנה האחרונה, מחשבון על שם צ. אלמוג. ציפי אלמוג. שמונה העברות בסך שלוש מאות שקלים, לפעמים ארבע מאות, ישר לחשבון של גלעד, לא לחשבון המשכנתא. סך הכול שני אלף ושמונה מאות שקלים שאמא שלו העבירה לו “לעזרה”, וגלעד הפקיד מהם לבנק רק חלק, והשאר — היא זיהתה את זה מול דפי האשראי שלו ששכח פתוחים פעם על השולחן — הלך לתדלוק ולמסעדות.
כשגלעד חזר מהעבודה בערב ההוא, התיקייה כבר הייתה על השולחן, ולידה דף עם מספרים בכתב ידה.
— תספור, — היא אמרה. — סך כל מה שהעברת בפועל למשכנתא בשנתיים האחרונות: תשעת אלפים ומאתיים שקל. לא שנים עשר אלף. השאר, שני אלף ושמונה מאות, זה כסף שאמא שלך שלחה לך “בשביל המשכנתא” ולא הגיע לשם.
הוא הסתכל בדף, ואז בה, ולא ענה מיד.
— את החזר של המשכנתא אני מעבירה לך לפי מה שבאמת שילמת, — היא אמרה. — תשעת אלפים ומאתיים, עד סוף החודש. השאר תסדיר עם אמא שלך, לא איתי.
הוא לא התווכח. לקח את הדף, קיפל אותו לשניים, ויצא בלי לומר עוד מילה.
חצי שנה אחר כך, בשישי אחר הצהריים, נעמי ישבה במרפסת של דנית, החברה הכי טובה שלה מהתיכון, עם כוס יין וקערת זיתים ביניהן. דנית, שעובדת בסוכנות ביטוח בחיפה, הזכירה בלי כוונה מיוחדת: “אגב, אתה יודעת שציפי אלמוג עוד מספרת לכולם שהיא זאת שממנה את המשכנתא של הבן שלה? באה אלינו למשרד לחדש ביטוח דירה ומספרת לפקידה שהיא ‘עוזרת לילדים לשלם’.”
נעמי הניחה את כוס היין על שולחן הזכוכית ולא אמרה כלום. לא התקשרה לגלעד, לא לציפי. באותו ערב, כשחזרה הביתה, היא ירדה לחנות הפרחים בפינת הרחוב וקנתה עציץ בזיליקום קטן. היא הניחה אותו על אדן המרפסת, לצד הנענע, ולחצה את האדמה סביב השורשים באצבעות עד שהתייצבה. מעבר לקיר, בבניין ממול, נכבה אור בחלון של דירה שהייתה פעם ריקה ועכשיו מושכרת למישהו אחר.
