עשר שנים לא ישנתי בלילה, ובערב אחד זה נגמר
אני לא יודעת למה נסעתי לסדנה ההיא בירושלים. אולי כי חברה מהעבודה הפצירה בי, אולי כי כבר חצי שנה הייתי קמה כל לילה בארבע ועשרים, כמו לפי שעון, ויושבת במטבח מול כוס מים עד שהשמש עלתה מעל בנייני האוניברסיטה. אצל רופא הייתי. בדיקות דם, בלוטת התריס, אפילו מוניטור שינה. הכול תקין. "תנסי להוריד סטרס," אמר הרופא וגבה חיוב ארבע מאות וחמישים שקל על ביקור של תשע דקות.
הסדנה התקיימה במרתף של בית ישן ברחוב עזה. על הקירות היו מדפים עם ספרים ישנים, וריח של אבק וקטורת זולה נתקע לי בבגדים עוד לפני שהתחלנו. שמונה אנשים, כולם זרים. אני ישבתי הכי קרוב לדלת, עם תיק על הברכיים, מוכנה לברוח.
המנחה, אישה כבת חמישים בשם אורנה, הסבירה שנעבוד עם "ייצוגים משפחתיים". שכל אחד יבחר אנשים מהקבוצה שיעמדו במקום ההורים, הסבים, הדודים שלו. שצריך לעמוד ולתת לגוף לדבר.
זה נשמע לי כמו שטויות. אבל שילמתי כבר שש מאות שקל על הסדנה, ויותר מזה — הייתי עייפה. עייפה כזאת שלא ישנה גם כשהיא שוכבת. כשהגיע תורי, קמתי.
העמדתי אישה מבוגרת מולי. "זאת אמא שלי," אמרתי.
וזהו. המילים הבאות נתקעו לי בגרון.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי ככה. אורנה שאלה משהו, אני לא שמעתי. כל מה שהיה זה הרצפה מתחת לרגליים והאישה הזאת מולי, שפתאום נראתה לי ממש כמו אמא שלי — אותה עמידה, משקל הגוף קצת על רגל ימין, כתף שמאל גבוהה. ואז פרצתי בבכי. לא בכי יפה כזה, אלא יבבות שנשמעות כמו בעל חיים. הרגשתי שמישהו פשוט לקח את הגוף שלי וניער אותו.
כשנגמר, הרגשתי ריקה. לא רגועה — חלולה. נסעתי הביתה באוטובוס קו 34, ישבתי מאחור עם הראש על החלון וספרתי את העצירות מהגבעה הצרפתית ועד לפסגת זאב. עשרים ואחת. בבית התקלחתי, שתיתי מים, עליתי על הפיג'מה ונכנסתי למיטה בחצי תשע. נרדמתי.
בשלוש וחצי בלילה התעוררתי עם לב דופק כאילו מישהו צעק בתוך הראש שלי. שכבתי שם מכוסה זיעה, עם תחושה שמישהו אחר נמצא בחדר — לא מפחיד, פשוט נוכח. בכיתי עוד שעה, בלי סיבה, עם פנים בתוך הכרית. למחרת לא הצלחתי לצאת מהמיטה. הראש היה כבד, הרגליים רעדו, והעור שלי כאב לי כשנשענתי על הכיור. כמו שפעת כזאת שבאה מהנשמה. ככה הרגשתי שלושה ימים.
החלטתי שזה מה שצריך להיות. שאלה "התנגדויות". שהגוף מנקה רעל. אמרתי לעצמי שאני חזקה, שאני אחזיק מעמד. אבל בלילות המשכתי לקום. ארבע ועשרים, בדיוק. לא משנה מתי נכנסתי למיטה.
ככה זה נמשך עשר שנים. עשר שנים של אותה שעה, אותה כוס מים, אותו חלון שחור. לפעמים הייתי סופרת אחורה — עשר שנים מאז הסדנה, שמונה עשרה שנים מאז שאמא שלי מתה, עשרים שנה מאז הקיץ ההוא שהייתי בת שמונה ולא סיפרתי לאף אחד למה פתאום הפסקתי לרצות לישון בבית של סבתא. עשרים שנה ששמרתי את זה סגור כמו מגירה שנתקעה. לא בגלל שאיים עליי מישהו. בגלל שכשניסיתי לספר לאמא, פעם אחת, היא אמרה "את ילדה עם דמיון עשיר" וסגרה את הדלת של הסלון, ואני הבנתי מזה משהו שלא היה צריך מילים נוספות: שאם אני אתעקש, אני אאבד אותה. אז בחרתי לא להתעקש. ונשארתי עם זה לבד, עד שהגוף התחיל לקום בארבע ועשרים בלילה במקומי.
אז כשאחותי דיברה על "סדנה אחרת, אחרת לגמרי", כמעט ניתקתי לה את הטלפון. אבל היא התקשרה שוב, ודיברה בנימה ההיא שמכירה אותי יותר טוב ממני, וסיפרה על שיטה שעובדת עם מטוטלת. "אין עמידה מול זרים במרתף," היא אמרה. "אין הצגות. את שוכבת, והיא עובדת איתך. וזה הכול."
הסכמתי להיפגש עם האישה. לא מתוך אמונה. מתוך אפס כוח להגיד לא.
נפגשנו בבית קפה ברעננה, בחצר האחורית, מתחת לעץ פיקוס ישן. קראו לה מירה, והיא נראתה יותר כמו מורה לחוגי תנועה מאשר מטפלת בנפש — שיער קצר מאפיר, עיניים בהירות, ידיים עם צמידים קטנים מכסף. היא לא שאלה אותי הרבה. בעיקר נתנה לי לדבר. ובסוף אמרה משפט שנחקק לי: "את לא צריכה לעמוד מול אמא שלך. את צריכה לעמוד מול עצמך. ולפעמים זה קשה יותר."
קבענו פגישה לשבוע הבא. אצלה בבית, במושב לא רחוק מנתניה. סלון קטן, ספה בצבע חרדל, על השולחן קערה עם תפוזים. היא הניחה לי לשבת, הסבירה שהיא עובדת עם מטוטלת בזווית מסוימת, שהיא שואלת שאלות והמטוטלת עונה. שזה לא קסם — זה כלי. "כמו שמאזינים לדופק," היא אמרה. "רק לדופק של מי שהיה פה לפניך."
שכבתי. היא שאלה. המטוטלת זזה. ובאיזשהו שלב, כשהיא שאלה "מה קרה כשהיית בת שמונה", משהו בי נסגר בבת אחת. הידיים שלי נעשו קרות. אמרתי לה שאני רוצה לקום, שזה מספיק, שאני לא בטוחה שאני מאמינה בשטות הזאת בכלל. מירה לא ניסתה לעצור אותי. היא רק אמרה, "תשבי דקה, תשתי מים, ואם תרצי לצאת — תצאי." ישבתי על הספה בצבע חרדל עם כוס מים ברעד ביד, כועסת עליה, כועסת על אחותי, כועסת על עצמי שבאתי בכלל. עברו כמעט עשרים דקות של שתיקה מוזרה ביני לבינה, עד שאמרתי, בלי לתכנן, "היה שם דוד של סבתא. הוא היה בא לחדר שלי כשכולם ישנים." זה כל מה שיצא ממני. משפט אחד, יבש, בלי פרטים נוספים. אבל זה היה המשפט שלא אמרתי לאף אחד עשרים שנה.
מירה לא הגיבה בדרמה. היא רק הנהנה, שאלה אם אני רוצה להמשיך שוכבת או לשבת, ואני בחרתי לשכב. המשכנו עוד כחצי שעה, בשקט יותר, איטי יותר. באיזשהו שלב הרגשתי שאני צופה בעצמי מגיל שמונה, ילדה עם שיער קצוץ ועיניים רציניות, שרוצה לספר למבוגרים משהו ואף אחד לא מקשיב. מירה אמרה: "תני לה לדבר עכשיו. את פה. את מקשיבה לה."
ואני — אני לא יודעת כמה זמן דיברתי, בקול, בלי מילים, רק בכי שיצא ממקום עמוק יותר מהיבבות שהיו לי במרתף בירושלים. אבל כשזה נגמר, לא הייתי חלולה. הייתי מלאה. עייפה, כן, אבל עייפות אחרת. עצרתי אצל מכולת בכניסה למושב וקניתי במבה. לא אכלתי במבה מאז שהייתי נערה. אכלתי את כל השקית בדרך הביתה, וחייכתי עם פירורים על החולצה.
באותו לילה ישנתי עד שש וחצי בלי לקום. בחיים לא קמתי מאוחר ככה.
עשיתי עוד שלוש פגישות עם מירה, פעם בשבועיים. בפגישה השנייה כמעט ביטלתי — התקשרתי אליה בבוקר ואמרתי שיש לי כאב ראש, שאני לא בטוחה שזה בשבילי, שאולי עדיף שנעצור. היא לא לחצה. אמרה רק, "תחליטי מה שנכון לך," וזה דווקא מה שגרם לי לבוא בסוף. ובין הפגישות, לאט-לאט, בלי הצהרות גדולות, התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי שנים. הזמנתי את אחותי לארוחת ערב אצלי, וכשהיא שאלה "מה קרה, למה פתאום," סיפרתי לה, בקצרה, מה שאמרתי למירה על הדוד. אחותי שתקה זמן ארוך, ואז אמרה שהיא ידעה, במין ידיעה לא ברורה של ילדה, שמשהו לא בסדר אז, ושהיא מצטערת שלא שאלה. התקשרתי לחברה מהתיכון שהיינו מפסיקות לדבר. ובסוף — נוסעת פעם בחודש לירושלים, לא לאותו רחוב עזה, אלא לספרייה הלאומית, ויושבת שם שעות עם מחברת, וכותבת.
אתמול היא שאלה אותי בהודעה, מירה: "מה אתך?"
עניתי לה: "ישנה. וכותבת. וכבר לא מפחדת מהשעה ארבע ועשרים."
היום בבוקר יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם, בלי לקחת איתי את הפלאפון. השכנה למטה תלתה כביסה, מישהו הפעיל רדיו חלש באיזו דירה, וריח הקפה עלה לי מהכוס ישר אל הפנים. שתיתי לאט, בלי למהר לשום מקום, והנחתי את הכוס הריקה על מעקה המרפסת. אחר כך הרמתי טלפון לאחותי, סתם, בלי סיבה. "בואי לארוחת ערב ביום חמישי," אמרתי לה. "אני מבשלת."
