אני עובדת בבנק הדואר ברחוב יפו בנתניה כבר שבע שנים, בקופה השלישית מהכניסה, זאת שליד המכונה לתשלום ארנונה שתמיד תקועה. את אורית הכרתי כלקוחה, לא כחברה – היא הייתה מגיעה כל יום חמישי בסביבות רבע לתשע, לפני שהסניף נהיה עמוס, עם תיק עור חום שהיא תמיד שמה על הדלפק בצורה מסוימת, כאילו היא בודקת שהוא עדיין שם.
בהתחלה זה היה רק "בוקר טוב" ו"תעבירי לי את זה לחשבון החיסכון בבקשה". אחר כך, איכשהו, זה נהיה יותר. היא סיפרה לי שהיא מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל קטן ברחוב הרברט סמואל, שהבעלים – בחור בשם רון שהיא כמעט גידלה, כי היא עבדה שם מהיום שהוא היה בן עשרים ושתיים ועד שהוא נהיה בעלים בעצמו אחרי אבא שלו – "כמו בן" זו המילה שהיא השתמשה בה. תמיד. שלוש פעמים לפחות תוך שנתיים.
לפני בערך ארבעה חודשים, ביום חמישי, היא לא באה. לא ביום חמישי הבא. בשלישי היא הופיעה, לא מתוארת, עם מעטפה חומה גדולה ותיק אחר – תיק ניילון כזה שקונים בשוק בשלב.
"תוכלי לפתוח לי חשבון חדש?" היא שאלה. "רק על שמי."
לא היה לי עסק לשאול, אבל שאלתי בכל זאת, כי היא נראתה כמו מישהי שלא ישנה. היא ספרה לי, בעודי מעבדת את הטפסים, שרון פיטר אותה בלי הודעה מוקדמת. לא ישיבה, לא שיחה – מכתב שחיכה לה על השולחן ביום שני בבוקר, לצד קופסת קרטון ריקה בשביל הדברים שלה. שמונה עשרה שנים. הוא כתב שהוא "מבצע התייעלות" ושהוא "מודה לה על השירות". חתם בשמו המלא, כאילו היא לא יודעת מי הוא.
מה שהיא לא ידעה באותו רגע, וגיליתי רק מאוחר יותר כי היא סיפרה לי בפעם הבאה שהיא באה, זה שרון היה זקוק לה לחתום על מסמכים בשביל הבנק – היא הייתה מורשת חתימה על חשבון העסק, נשארה שם מהתקופה של אבא שלו, ואף אחד לא טרח להוריד אותה מהרישום. הוא חשב שהוא יכול לפטר אותה ולחתום בעצמו על הכול אחר כך. הבעיה שלו: היא הייתה גם השותפה הרשמית ל-12% מהמניות של החברה, משהו שאבא שלו נתן לה לפני שנפטר "כי בלעדיה לא היה עסק", כמו שהוא היה אומר. רון לא ידע את זה. אף אחד לא סיפר לו, כי אף אחד לא חשב שזה ישנה משהו – היא תמיד הייתה חלק מהריהוט, כמו הכספת הישנה במחסן.
בשבועות שאחרי הפיטורים היא המשיכה לבוא אלינו, אבל משהו השתנה בה. לא בכתה, מעולם לא ראיתי אותה בוכה על הדלפק, אבל הידיים שלה, כשהיא מילאה טפסים, לחצו על העט חזק מדי, עד שהאותיות נחרטו כמעט דרך הנייר. פעם אחת שמתי לב שהיא סופרת את הכסף במזומן שלוש פעמים ברצף, למרות שהסכום היה תמיד נכון.
בסוף אוגוסט היא הגיעה עם עורך דין – גבר מבוגר, חליפה כחולה כהה קצת גדולה עליו, מהמשרדים ליד בית המשפט. הם ביקשו העתקים מכל התנועות בחשבון החדש שלה, במיוחד תאריכים. לא שאלתי למה. זה לא העניין שלי.
מה שקרה אחר כך שמעתי לא ממנה, אלא מלקוח אחר שהוא בעצמו ספק בד למפעל של רון – אורית תבעה אותו, לא על הפיטורים אלא על מה שבא אחרי: רון, בלי לדעת על המניות, ניסה למכור חלק מהמפעל למשקיע מרמת גן, כולל הנתח שלה, בלי שהיא חתמה על כלום. חוזה שלם עם החתימה שלה מזויפת, או לפחות זה מה שהאיש בשוק אמר. עורך הדין שלה גילה את זה כשבדק את הרישום בחברות.
ביום שהעניין הגיע לבית משפט השלום בנתניה, זה היה ביום רביעי, אני זוכרת כי זה היה היום שהמזגן בסניף התקלקל ואנשים התלוננו כל הבוקר. אורית לא באה אלינו באותו שבוע. חשבתי שאולי היא לא רוצה שנראה אותה ככה, אם משהו יצא רע.
היא חזרה יומיים אחר כך, יום שישי, שלא כרגיל בשבילה. הביאה איתה שני מסמכים: פסק דין וטופס העברת בעלות. ישבה מולי בדלפק, פתחה את התיק העור החום הישן – זה שחזר איתה, לא הניילון – והוציאה את זה בזהירות, כמו מישהי שמוציאה תעודת לידה.
בית המשפט קבע שהחתימה על החוזה זויפה, שהחוזה בטל, ושהמניות שלה בשווי 12% מהחברה נשארות שלה, בתוספת פיצוי על הפיטורים שלא כדין – סכום שהיא לא אמרה לי במפורש, אבל מהטופס שהיא מילאה כדי להעביר אותו לחשבון שלה, ראיתי את הספרות: מאה שמונים ואלף שקל.
ביקשה ממני לפתוח לה תיק פיקדון נפרד, לא לגעת בו, "בשביל אחר כך", היא אמרה, בלי לפרט מה זה אחר כך. חתמה על הטפסים באותה יד יציבה שהחזיקה את העט חזק מדי בחודשים הקודמים, רק שהפעם האותיות יצאו נקיות.
לא ראיתי את רון באותו יום, אבל שמעתי עליו כעבור כמה שבועות מאותו ספק בד. הוא בא לבנק הדואר בסניף אחר, ברחוב הרצל, כי חשבון העסק שלו הוקפא זמנית עד להסדרת התביעה, וזה לקח לו שלושה ביקורים ושני עורכי דין רק כדי להבין למה הוא לא יכול למשוך כסף לתשלום ספקים.
אורית עוד באה אלינו, פחות תכוף. השבוע שעברה עם תיק אחר לגמרי – חדש, שחור, מהחנויות ברחוב הרצל. שאלתי אם היא עדיין במפעל. אמרה שלא, שהיא פתחה עסק קטן משלה, ייעוץ הנהלת חשבונות לעסקים קטנים, מהבית. לא הרחיבה. סגרה את הפיקדון שהייתה שמה בצד, את כולו, והעבירה אותו לחשבון עסק חדש על שמה.
לפני שיצאה שאלה אותי אם המכונה לתשלום ארנונה עדיין תקועה. אמרתי שכן. היא צחקקה, לראשונה שראיתי אותה עושה את זה, ויצאה מהסניף בלי להסתכל אחורה.
