ברוריה כהן עובדת בתחנת הרכבת בקריית שמונה כבר עשרים ושש שנה, והיא אומרת שהסתיו קשה לה מכל עונה אחרת. לא בגלל הצינון או הגשם. פשוט אז הרציף מתרוקן הכי הרבה — שתי רכבות ביום, פחות ופחות אנשים יורדים, יותר ויותר נוסעים לתל אביב, לחיפה, לחיים טובים יותר. והיא נשארת, בביתן התורנית, עם תרמוס תה ולוח זמנים ישן משנה שעברה, שאף אחד כבר לא טרח להוריד מהלוח.
את הכלב הזה היא ראתה לראשונה באמצע אוקטובר.
לברדור בהיר וגדול ישב בקצה הרציף — לא מתחבא, לא מקבץ נדבות, אלא ממש באמצע, גבו לבניין התחנה, מבטו נעוץ במסילה. שם, איפה שהפסים נעלמים מעבר לעקומה בערפל. כאילו עוד רגע עומדת לצאת מאותה עקומה רכבת, ומישהו יירד ממנה.
"כלב יפה," אמרה ברוריה בקול, אף על פי שאף אחד לא היה לידה. הכלב הפנה את הראש, הביט בה כאילו בדק אם שווה לענות, וחזר להביט במסילה.
לביתן נכנס אבי מזרחי, המוכר מהקיוסק הסמוך, שם קנתה עיתון וסיגריות לבעלה.
"זה הכלב של יעקב שביט," אמר, מסיר את הכובע ומנער ממנו טיפות גשם. "כלומר, היה שלו. יעקב נסע לפני שלושה שבועות לגרמניה, לעבודה בבנייה. אחיו שכנע אותו, אומרים שמשלמים שם יפה, איזה שלושת אלפים יורו לחודש. את הכלב לא היה לו למי להשאיר — הביא אותו לתחנה, אמר לו לשבת, עלה לרכבת לתל אביב, ומשם כנראה לאוטובוס הלאה. וזהו."
"ולא חזר?"
"אפילו לא התקשר. אנשים שונים בעולם, גברת ברוריה. אולי שכח. אולי בדורטמונד הזאת בנה לעצמו חיים אחרים."
הכלב ישב שם יום אחר יום. ברוריה התחילה להוציא לו שאריות — פרוסת נקניק מהכריך, לפעמים שימורים שקנתה במיוחד במכולת ליד בית המרקחת. הלברדור אכל רק בערב, כשהרכבת האחרונה כבר יצאה והתברר שגם היום אף אחד לא ירד.
מישהו קרא לו ענבר — על שם צבע הפרווה.
הכלב באמת לא זז מיעקב במשך שש שנים. יעקב מצא אותו כגור בתעלת ניקוז ליד המושב, קפוא כמעט למוות, ולקח אותו הביתה בתוך המעיל. אשתו עזבה את יעקב עוד קודם, לא עמדה בחיי המושב הדלים ובעבודות המזדמנות, והכלב נותר הדבר היציב היחיד בחייו — העיר אותו בבוקר, חיכה ליד השער בערב, שכב בתלם כשיעקב חפר תפוחי אדמה.
ואז, על הרציף, אמר לו יעקב בפעם הראשונה בחייו "תישאר" — ולא חזר.
מנהלת האזור ברכבת ישראל, הגברת רינה אלגרנטי, הגיעה לביקורת בנובמבר, במעיל ששוליו לא נגעו באספלט הרטוב.
"גברת כהן, מה זה הכלב המשוטט הזה שמשתלט כאן? זו תחנת רכבת, לא כלבייה."
"הוא מחכה לבעלים שלו, גברת מנהלת."
"הבעלים כנראה לא יחזור. עד יום שישי שהוא לא יהיה כאן, אחרת אני מתקשרת לעירייה שיתפסו אותו. ותפסיקי להאכיל אותו."
אלגרנטי חזרה לרכב השירות, נועלת נעלי עקב שהקישו על הרצפה, וענבר ליווה אותה במבט ריק כמו הרציף בחצות.
***
באותה שבת ירדה מהרכבת מחיפה אישה עם מזוודה אחת.
היא הייתה בת שלושים וארבע, קראו לה מיכל ברק, וחזרה לכפר הולדתה אחרי אחת עשרה שנה בעיר. חזרה בלי כלום — משרד הפרסום שבו עבדה פשט רגל בקיץ, בן הזוג שאיתו הייתה שבע שנים עבר לגור עם אישה אחרת, והדירה השכורה ברמת אביב, שהם שכרו יחד, היה צריך לפנות עד סוף החודש. את הלילה האחרון היא בילתה אצל חברה, על מזרן מתנפח, שומעת מבעד לקיר איך השכנים רבים על השלט של הטלוויזיה.
היא ישבה על ספסל רטוב, הניחה את המזוודה בין רגליה וכיסתה את פניה בכפות ידיה.
משהו כבד וחם נשען על ברכיה.
היא פקחה עיניים. לפניה עמד כלב, גדול, בהיר, ומבטו נעוץ בה מלמטה, כאילו רצה לבדוק משהו. הוא נגע באפו בכף ידה.
"מאיפה הגעת?" מיכל ליטפה את הפרווה הרטובה. ברוריה התקרבה, עטופה במעיל השירות.
"אין לו בעלים כרגע, אפשר לומר. האדון שלו נסע לגרמניה ונעלמו עקבותיו. הכלב מחכה. כבר חודשיים."
"חודשיים…" מיכל העבירה את היד על ראשו הרטוב של הכלב. "גם אני חיכיתי. כל החיים חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד שהוא צריך אותי. אף אחד לא בא."
ענבר שכב לרגליה, הניח את הזרבובית על קצה הנעל שלה.
"המנהלת מאיימת לתפוס אותו עד יום שישי," אמרה ברוריה. "אני לא יודעת מה לעשות איתו."
מיכל הביטה בכלב. הוא הרים את הראש — בתקווה אחרונה ונואשת, כמו מי שכבר אין לו על מי לסמוך.
"והוא ילך איתי?"
"תקראי לו."
"ענבר," אמרה בהיסוס. "בוא הביתה?"
הכלב זינק. הניף את הזנב — לראשונה מזה שבועות. וצעד לעברה.
***
עברו שלוש שנים.
ברוריה כהן עדיין עובדת בתחנה בקריית שמונה, עדיין מקבלת את פני שתי הרכבות ביום, ולוח הזמנים בסוף מישהו כן עדכן. את הסתיו היא אוהבת קצת יותר מפעם.
באותו בוקר ירדה מהרכבת אישה עם עגלת תינוק, ולידה, ממש ליד רגלה, צעד בכבוד כלב גדול ובהיר.
"גברת ברוריה!" קראה מיכל עוד מרחוק. "באנו לבקר. ולהראות נוסע חדש."
היא התקרבה עם העגלה. מתחת לגגון נשמעה נשימה כבדה של תינוק ורדרד.
"ישן?"
"בקושי הצלחנו להרדים אותו ביחד עם ענבר," צחקה מיכל. "הוא עכשיו המטפל. לא זז צעד מהעגלה."
ברוריה כרעה, שרטטה באוזן הכלב.
"נו, חיכית וזכית בסוף, יפה שלי?" שאלה.
ענבר הביט בה בעיניים חכמות, נבח פעם אחת. אחר כך הפנה את פניו למיכל ולעגלה, נדחק קרוב יותר לגלגל, והתחיל לחבוט בזנבו על הרציף — פעם, פעמיים, שלוש — עד שהתינוק זז מתחת לגגון והשמיע קול גניחה קטן, ומיכל, בלי לחשוב, שלחה יד ללטף את שניהם בבת אחת.
