# הישיבה על הכיסא הקטן

בגן ביקשו לדבר איתי על הנכד, ובאתי כי הבת הייתה בתורנית, וחתני "לא הצליח להתפנות". הגננת הקשיבה, העיפה מבט בתיק, ושאלה בזהירות: "וההורים בכלל מגיעים? כי אנחנו תמיד רואים רק אותך."

רציתי לענות שזה שום דבר, שהבת עובדת המון והחתן במשרה תובענית. אבל המילים נתקעו לי בגרון, כי הגננת – צעירה, אולי בת עשרים ושמונה, עם חולצה עם הדפס של ג'ירפות – הביטה בי כאילו ראתה משהו שאני מסרבת לראות כבר חודשים.

התיישבתי על הכיסא הזעיר של הגן, כי אחר לא היה, ופתאום הרגשתי זקנה מדי. שישים ושלוש שנים, וברכיים שמצקצקות בכל כריעה. ואני כורעת הרבה, כי איתן – הנכד שלי, בן חמש, עם הנמשים של אמא שלו על כל הפרצוף – אוהב לבנות מגדלים מקוביות על הרצפה ולא מסכים לבנות על השולחן. "אני בפנסיה, אז נוח לי," אמרתי, מנסה להישמע קלילה. "מיכל אחות בבית חולים איכילוב, משמרות של שתים עשרה שעות, בטח את מבינה."

הגננת הנהנה, אבל לא הפסיקה להביט בי. "גברת רבקה, איתן לאחרונה אומר דברים שמדאיגים אותנו. אתמול הוא סיפר לחברה שלו שהוא גר עם סבתא, כי אמא ואבא עסוקים. וכששאלתי אותו מתי בפעם האחרונה הוא אכל ארוחת ערב עם ההורים, הוא חשב רגע ואמר: 'נראה לי כשהייתה עוגה.'"

עוגה. יום ההולדת של איתן, השביעי במרץ. לפני יותר מחודשיים.

חזרתי הביתה באוטובוס 5, כי הרכב היה במוסך והמכונאי עוד לא סיים. ישבתי ליד החלון והסתכלתי החוצה על שדרות רוטשילד, על הפרסומת הענקית לביטוח בריאות שתלויה כבר חצי שנה על בניין המשרדים. לא ספרתי שקלים בחשבון. ספרתי ימים.

איתן ישן אצלי מיום שני עד יום שישי מאז ספטמבר. מיכל מביאה אותו בערב ראשון, לפעמים כבר בשבת אחר הצהריים, "כדי שיתרגל". יונתן – החתן שלי – מגיע בדרך כלל בשבת בבוקר, לוקח אותו לפארק הירקון לשעתיים ומחזיר. לפעמים השעתיים מצטמצמות לשעה, כי ליונתן יש "שיחת עבודה דחופה" מהסטארט-אפ שלו.

עם יונתן זה התחיל ככה. כשמיכל הביאה אותו הביתה לפני שמונה שנים, חשבתי שנפל לה בן אדם הגון. מהנדס תוכנה, חברת הייטק משלו ברמת גן, מרוויח טוב. מנומס, תמיד קרא לי "גברת רבקה" גם אחרי החתונה. בעלי המנוח, שמעון, נהג לומר: "הבחור הזה חלק מדי." ונזפתי בו שהוא מרושע, כי הוא עצמו היה מחוספס כמו נייר זכוכית וחשב שכך צריך להיראות גבר אמיתי.

שמעון מת לפני ארבע שנים. לא הספיק לראות את איתן נולד, חמישה חודשים לפני כן. לפעמים אני חושבת שאם הוא היה חי, המצב היה נראה אחרת. הוא ידע להגיד ישר: "בת, תתעוררי." אני לא יודעת.

זה התחיל בתמימות. מיכל חזרה למחלקה אחרי חופשת הלידה, כשאיתן היה בן שנה. התנדבתי, כי מה כבר היה לי לעשות? דירה בגבעתיים, שני חדרים, קצבת הביטוח הלאומי מספיקה, זמן בשפע. שמרתי על איתן אצלם בדירה בהרצליה. אחר כך התחלתי לקחת אותו אליי, כי "אצל סבתא יש יותר מקום לשחק" – הדירה של מיכל ויונתן שני חדרים ומטבח, נחמדה אבל צפופה.

איתן התחיל גן כשהיה בן שלוש. אז התחלתי להסיע אותו וללוות אותו כל יום. קודם לנסוע מגבעתיים להרצליה, לקחת אותו, להביא לגן ליד הבית שלהם, אחר כך לאסוף, להביא אליי, להאכיל, לרחוץ, להשכיב לישון. מיכל הייתה קופצת בערב או בבוקר, תלוי במשמרות. יונתן – פחות ופחות.

ערב אחד – זה היה בערך בינואר – מיכל ישבה במטבח שלי ושתתה תה עם לימון. איתן כבר ישן. הבת נראתה כמו צל של עצמה. עיגולים כהים מתחת לעיניים, ידיים יבשות מרוב חיטוי. אמרה, בלי להביט בי: "אמא, נראה לי שיונתן בכלל לא רוצה את הילד הזה."

הנחתי את הכוס. "איך זה לא רוצה? הרי תכננתם." "אני תכננתי. הוא הסכים. ועכשיו הוא אומר שהוא צריך מרחב. שהחברה שוחקת אותו. שהוא לא מסתדר."

רציתי לומר: "ומי מסתדר? מי בכלל פעם הסתדר?" לא אמרתי. במקום זה מזגתי לה עוד תה ושאלתי אם היא רוצה להישאר ללילה. היא נשארה.

מאז השיחה ההיא עברו ארבעה חודשים ושום דבר לא השתנה. למעשה – זה החמיר. יונתן העביר את המשרד הביתי לחדר שהיה של איתן. איתן רשמית ישן עכשיו על ספה נפתחת בסלון, אבל בפועל ישן אצלי, כי "ככה קל יותר".

אני אוהבת את הילד הזה. אוהבת אותו כל כך שכואב לי בחזה כשהוא מצמיד את הפנים ללחי שלי ואומר: "סבתא, את הכי טובה בעולם." אבל אחרי הביקור בגן התחלתי לתהות: האם האהבה שלי הפכה לתירוץ?

האם מיכל ויונתן הפסיקו להשתדל, כי הם יודעים שסבתא תסתדר? שסבתא תמיד שם? שסבתא לא תגיד "לא"?

התקשרתי למיכל באותו הערב. "הגננת רוצה להיפגש עם ההורים. איתך ועם יונתן. לא איתי."

שקט בטלפון. אחר כך אנחה. "אמא, מחר יש לי משמרת של שתים עשרה, וביום חמישי לילה. אולי תדברי עם יונתן?" "לא, מיכל'ה. אני לא אדבר עם יונתן."

שקט מופתע. אף פעם לא סירבתי קודם. "אמא, אבל…" "הגננת אמרה שאיתן מספר בגן שהוא גר עם סבתא. שהוא לא זוכר מתי אכל ארוחת ערב איתכם." הקול שלי נשבר, אבל המשכתי. "אני אוהבת אותו ולא מתחרטת על אף יום. אבל הוא הבן שלכם."

מיכל פרצה בבכי. לא כמו שבוכות נשים בוגרות – בשקט, בכבוד. היא בכתה כמו ילדה, עם שיהוקים, ואני בכיתי איתה, אוחזת בטלפון בשתי ידיים, כי אחת לא הספיקה.

למחרת אספתי את איתן מהגן כרגיל. הלכנו דרך הפארק, הוא ליקט אצטרובלים – הקטנים, עם הקוצים הרכים – ואני חשבתי על מה שאעשה. כי הייתי חייבת לעשות משהו.

יכולתי להמשיך להגיד "כן" לכל דבר ולהיות הסבתא הנפלאה שמחזיקה את כל הבית על הגב. או שיכולתי להגיד "מספיק" ולקחת סיכון שמיכל תיפגע, שיונתן יחשוב שאני מתערבת, שאיתן יבכה כי לא יבין למה סבתא לא לוקחת אותו.

בערב מיכל הגיעה לאסוף אותו. בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות היא עמדה בדלת שלי, ולא רק שלחה הודעה "יונתן יאסוף". היא הייתה חיוורת, אבל לבושה בחולצה נקייה, אפילו איפור קל. איתן זינק אליה כמו למתנה בחנוכה.

מיכל חיבקה אותו כל כך חזק שהייתי צריכה להסב את המבט. היא הביטה בי מעל הראש שלו ואמרה: "אני אדבר עם יונתן. היום."

הנהנתי. סגרתי אחריהם את הדלת. הדירה הייתה שקטה בפעם הראשונה מזה זמן רב. שטפתי את הכוס של הקקאו של איתן. ניגבתי את השולחן. ישבתי בכורסה של שמעון וחשבתי שהוא צדק – לא לגבי יונתן, לא לגבי החלקלקות. הוא צדק שצריך לדבר בגלוי.

חלפו עשרה ימים. יונתן לא התקשר, לא כתב, לא הופיע בגן. מיכל שלחה הודעה אחת: "אנחנו מדברים. זה לוקח זמן." לא ענתה כשהתקשרתי. ידעתי מה זה אומר, כי הכרתי את הבת שלי – כשהיא שותקת, היא לא מחליטה, היא נחבטת.

ביום שלישי בבוקר, בעודי מחכה בתור לקופת חולים כללית עם מרשם לכדורי לחץ דם, קיבלתי הודעה מיונתן. הודעה, לא שיחה. "רבקה, אני חושב שהגיע הזמן שאיתן יעבור לגור באופן קבוע אצלך. ככה יהיה לו יותר יציב."

קראתי את זה שלוש פעמים. לא כי לא הבנתי – כי הבנתי מצוין. הוא לא שאל. הוא הודיע. הוא לקח את הפתרון הכי נוח לו והלביש אותו במילה "יציבות", כאילו זו טובה שהוא עושה לילד ולא נטישה שהוא מבצע.

לא עניתי לו. התקשרתי למיכל.

היא ענתה בקול חנוק. "הוא רוצה גירושין, אמא. הוא אמר את זה אתמול. אמר שהוא לא מוכן לאבא, שהוא היה צריך להגיד את זה לפני שנתחתן ולא אמר, ושהוא מרגיש שהוא נחנק."

"ואיתן?"

"הוא אמר… הוא אמר שאיתן יהיה בסדר איתך. שאת עושה את זה ממילא טוב יותר ממנו."

שתקתי כל כך הרבה זמן שמיכל שאלה אם אני עוד שם. הייתי שם. רק חישבתי.

באותו שבוע קבעתי פגישה עם עורכת דין למשפחה במשרד ברחוב אבן גבירול, גברת בשם דנה עמית שהמליצה עליה שכנה מהבניין. ישבתי מולה עם תיק ניילון ובו תעודת הזהות שלי, תעודת הזהות של איתן, ואישור מגורים. שאלה מה אני רוצה.

"אני רוצה שהילד יישאר אצלי בביטחון משפטי, לא רק בהסכמה שבעל פה שיכולה להתפרק בהודעת וואטסאפ. ואני רוצה שהוריו – שניהם – ייקחו אחריות כספית וזמנית, לא רק שאני אמשיך לספוג."

היא הסבירה על משמורת חלופית, על מזונות, על הזכות שלי כסבתא לבקש הסדר קבוע דרך בית המשפט לענייני משפחה אם ההורים לא מתפקדים. אמרה שזה ייקח חודשים, לא ימים. שילמתי לה מקדמה – שמונת אלפים שקל, מהחיסכון שהיה מיועד לשיפוץ המרפסת.

יונתן התקשר כשגילה שיש עורכת דין מעורבת. לא צעק. הוא מעולם לא צעק, זה החלק הכי גרוע בו. "רבקה, אין צורך בכל זה. אמרתי שאני מסכים שאיתן יישאר אצלך."

"אתה מסכים," אמרתי, "אבל אתה לא מתחייב. יש הבדל. ואני כבר לא הבבושקה שמכסה על שני מבוגרים שלא מחליטים דבר."

הפגישה בבית המשפט התקיימה בסוף יולי. יונתן הופיע, מיכל הופיעה, ואני ישבתי בספסל האחורי עם תיק הניילון על הברכיים. השופטת – אישה בגיל חמישים ומשהו, בלי תכשיטים מיותרים – קבעה משמורת עיקרית אצל מיכל, עם מגורי קבע בביתי כתמיכה מוסכמת, ומזונות חודשיים שיונתן ישלם ישירות – אלפיים ושלוש מאות שקל, מדי חודש, לחשבון על שם איתן שפתחתי בבנק לאומי.

יונתן לא הביט בי כשיצא מהאולם. מיכל כן. עצרה ליד הספסל, ישבה רגע, ואמרה: "זה לא יהיה כמו קודם, אמא. אני מתכוונת."

לא אמרתי "אני יודעת" ולא אמרתי "נראה". פתחתי את התיק, הוצאתי את העותק שלי מההחלטה, וקיפלתי אותו לתוך הארנק, בין תעודת הזהות שלי לתמונה של איתן מיום ההולדת עם העוגה. בבית, באותו ערב, איתן בנה מגדל קוביות על הרצפה, ואני כרעתי לידו בלי לחשוב פעמיים על הברכיים.