התחתנתי בגיל עשרים ותשע, בעונת הרימונים, כשבשוק מחנה יהודה עוד היו מוכרים אותם בערימות אדומות על יד הדוכנים. לדני היה את זה נישואים שני. אשתו הראשונה, שרית, נהרגה בתאונת דרכים בכביש 1 כשהייתה בהיריון מתקדם — ככה הוא סיפר לי, בערב הראשון שדיברנו על זה ברצינות, בקפה קטן ברחוב עמק רפאים. אמר שהתינוקת לא שרדה. אמר את זה במשפט אחד קצר, ואז החליף נושא. אני לא לחצתי. חשבתי שזה עדין מדי בשביל לחטט.
אבא שלו לא הגיע לחתונה שלנו. לא לחופה, לא לקבלת הפנים באולם הקטן בבית שמש, כלום. שלחתי לו הזמנה בדואר, התקשרתי פעמיים, הוא ענה במשפטים קצרים ותלה. דני אמר רק "יש בינינו סיפור ישן, אל תיכנסי לזה". אז לא נכנסתי. יש דברים שאת לומדת לא לגעת בהם, כמו סיר שמן רותח על הכיריים.
שנה אחרי החתונה נולד לנו הבן שלנו, עידו. דני היה בהיריון שלי מתרגש בטירוף — קנה לו כבר בחודש הרביעי אופניים לגיל שלוש, שעמדו ארוזות בקרטון בפינת הסלון. וכשעידו נולד, דני חזר ואמר את זה כל שבוע כמעט: "תראי איך הוא דומה לאבא שלי. אותו סנטר בדיוק."
כשעידו מלאה לו שנה החלטתי שמספיק. אמרתי לדני: בוא ניסע לצפון, לכפר שלך, נציג לסבא את הנכד. אני לא ידעתי מה בדיוק היה ביניהם, איזו מריבה ישנה, אבל חשבתי — אי אפשר שזה יימשך ככה לנצח. קניתי עוגת שמרים וקופסת תמרים ממולאים, דני ארז את הבגדים הקטנים של עידו, ונסענו בפולקסווגן פאסאט הישנה שלנו למושבה ליד ראש פינה.
הבית היה קטן ומטופח, גינה מסודרת עם עציצי בזיליקום על אדן החלון, שביל אבנים עד הדלת. פתחנו את השער והכלב של השכנים נבח פעם אחת מהחצר ליד ואז שתק. חמי פתח את הדלת בעצמו. עמד שם, לא זז, לא הזמין אותנו פנימה. משהו במבט שלו אמר לי מיד שהביקור הזה הולך להתפוצץ.
אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, הוא אמר משפט שהפיל אותי: "אתה יודע שיש לך בת? היא בת שבע-עשרה עכשיו."
עמדתי שם עם עידו על הידיים, והעוגה שהחזקתי ביד השנייה כמעט נפלה. דני, שקרה לו? לא זזתי, רק הבטתי בו מחכה שיכחיש. הוא לא הכחיש. חמי המשיך, בקול שהלך והתקשה: שרית לא מתה בהיריון. היא ילדה בת, ומתה כשהילדה הייתה בת שלושה חודשים — סיבוך אחרי לידה, לא תאונה. דני, לדבריו, לא רצה את התינוקת. אמר שהוא לא מסוגל לגדל אותה לבד, ורצה למסור אותה לאומנה או למוסד. חמי וסבתא — שכבר לא הייתה בחיים כשהתחתנו — לקחו על עצמם אפוטרופסות על הילדה, גידלו אותה בעצמם, ודני מעולם לא שילם שקל אחד מזונות, ומעולם לא בא לבקר.
שאלתי אותו, בקול שלא הכרתי לעצמי: "מה שמה?" הוא אמר: נועה. גרה שם, בחדר למעלה, חוזרת מבית הספר בשעה ארבע בערך.
חמי לא רצה לראות אותנו יותר באותו יום. אמר את זה בפירוש, עמד בפתח ולא זז הצידה. "אני לא רוצה שהילדה תראה אותו." חזרנו לירושלים בשתיקה כבדה בפולקסווגן, עידו נרדם במושב האחורי, ואני הבטתי בכביש ולא אמרה מילה כל הדרך.
בשבועות שאחר כך דני ניסה להסביר. אמר שהיה בן עשרים ושתיים כשזה קרה, בהלם, בלי כסף, בלי אמא, בלי אף אחד. אמר שזה היה טעות של ילד מבוהל, לא של אבא רע. אני הקשבתי, אבל משהו בי כבר לא האמין לו באותה מידה כמו קודם. לא בגלל מה שקרה לפני עשרים שנה — בגלל מה שהוא בחר להסתיר ממני. שבע-עשרה שנה של חיים, ואני גיליתי את זה מפיו של אדם שלא רצה בכלל שאדע.
חצי שנה אחרי הביקור ההוא הגיע מכתב מעורך דין. חמי כתב צוואה. כל הבית והמגרש — שני דונם וחצי, שווי מוערך של כמיליון ושמונה מאות אלף שקל — עוברים במלואם לנועה. לדני, כלום. ניסיתי להציע פשרה: חצי-חצי בין הנכדים, עידו ונועה. חמי סירב בתוקף. "דני ויתר על הילדה הזאת ביום שהיא נולדה. אני לא אתן לו לזכות בה עכשיו כי יש לו כתובת."
ונועה עצמה — פגשתי אותה פעם אחת, בבית הקברות בהלוויית הסבא, שנתיים אחר כך. עמדה עם מעיל שחור גדול עליה, פנים חדות, לא בכתה. כשדני ניסה להתקרב אליה היא אמרה בקול שקט אבל חותך: "אין לי אח. הוא לא כלום שלי." לא נגעה בעידו, לא הביטה בו. הסתובבה והלכה לרכב של דודה שלה מצד אמה.
עכשיו אני יושבת בדירה השכורה שלנו ברמת בית שמש, שילמנו עליה עד היום ארבעת אלפים ומאתיים שקל בחודש במשך תשע שנים — זה, אם עושים חשבון, קרוב לחצי מיליון שקל שהלכו לכיס של בעל הבית ולא לכיס שלנו. הבית בצפון, בית שדני גדל בו, עומד ריק כרגע כי נועה עדיין באוניברסיטה בחיפה. חשבתי, בכנות, שאולי נגור בו. שאולי, סוף כל סוף, אהיה בעלת בית משלי.
לא ביקשתי מדני לתבוע. לא ביקשתי כלום. מה שעשיתי זה משהו אחר לגמרי — פתחתי תיק אצל עורכת דין בשם רותם אבידור, במשרד קטן ברחוב יפו, ושאלתי אותה שאלה אחת בלבד: מה קורה למשכנתא שאנחנו כן מנסים לקחת, אם על שם דני יש חוב ישן שלא סגר — חוב מזונות שלא שולם עשרים שנה, שנועה, כשתגדיל, יכולה עדיין לתבוע רטרואקטיבית. רותם בדקה, ואישרה: כן, יכולה. הריבית לבדה מסתכמת במאה ועשרים אלף שקל.
ישבתי מול דני בשולחן המטבח, עם התיק הכתום פתוח לפנינו, ואמרתי לו דבר אחד: אנחנו לא קונים כלום, לא לוקחים משכנתא, לא נוגעים בבית של אבא שלך — עד שאתה הולך למשרד ההוצאה לפועל ומסדר את זה מול נועה, בעצמך, בלי עורכי דין שמדברים בשבילך. אם אתה רוצה שהיא תדע שיש לה אח — תוכיח לה בכסף, לא במילים.
הוא לא ענה מיד. הביט בתיק הכתום, אחר כך בי, אחר כך בעידו שישב על השטיח וסידר קוביות. בסוף הוא לקח את התיק. לא ידעתי אם הוא הולך לצפון בגלל הכסף, או בגלל משהו אחר שהתעורר בו סוף סוף. זה כבר לא היה עניין שלי לפתור.
