— תבטלי את החתונה, בתי. בבקשה. סיפרו לי דברים על עידו.
אמא עמדה בכניסה לדירה שלי בחיפה, עם עיניים אדומות וידיים שרעדו סביב התיק שלה. היא לא הייתה אישה שמתערבת. היא לא התקשרה עשר פעמים ביום, לא שאלה מי כתב לי הודעה, לא בדקה לאן אני יוצאת. דווקא בגלל זה הייתי צריכה להקשיב.
אבל הייתי מאוהבת.
— אמא, אנשים מקנאים. את לא רואה איזה טוב הוא אליי?
— אני רואה שהוא יודע להיות טוב כשזה משרת אותו — היא אמרה בשקט.
כעסתי.
הייתי בת שלושים כשפגשתי את עידו. לפניו הייתי שנים עם גבר שלא ידע להחזיק עבודה, כסף או הבטחה. תמיד היה לו רעיון, תמיד חוב קטן, תמיד סיפור. רציתי משפחה. רציתי בית. רציתי מישהו שלא אצטרך לגדל.
עידו נראה כמו ההפך הגמור. בן שלושים ותשע, בעל עסק לייעוץ נדל״ן, בטוח בעצמו, לבוש יפה, מדבר רגוע. היו לו שני נישואים מאחוריו ושני ילדים מהראשונה. אבל כשהוא סיפר על זה, הוא נשמע כמו אדם שנפגע.
— הן רצו רק כסף — אמר. — לא בית, לא שקט, לא משפחה. אני עבדתי קשה, והן רק התלוננו. אני צריך אישה שמבינה מה זה לבנות קן.
המילים האלה נגעו בי. „קן“. „בית“. „שקט“. לא שמעתי את השליטה שהתחבאה בתוכן.
יום לפני החתונה אמא הגיעה אליי אחרי ששמעה מחברה שלה שמכירה את אשתו הראשונה של עידו. היא סיפרה לי שהאישה חיה שנים בפחד: כל ארוחה נבדקה, כל בגד קיבל הערה, כל שיחה עם חברה הפכה לחקירה. כשהיא עזבה, עידו סיפר לכולם שהיא משוגעת ורצתה רק כסף.
— אמא, ברור שהיא תגיד את זה. היא גרושה מרירה.
אמא הביטה בי כאילו כבר איבדה אותי.
— אולי. אבל למה בכל הסיפורים שלו כל הנשים אשמות ורק הוא תמיד הקורבן?
לא עניתי. לא רציתי לחשוב.
התחתנו.
חצי שנה הייתי בטוחה שניצחתי את כל הספקות. עידו הביא פרחים, החמיא לי, אמר לחברים שסוף סוף מצא אישה אמיתית. אני בישלתי, סידרתי, תכננתי חדר לילדים שעוד לא היו. רציתי להיות הבית שהוא חיפש.
ואז נכנסתי להריון.
בהתחלה זו הייתה הערה קטנה.
— את בטוחה שכדאי לך לצאת עם חברות במצבך?
— אמא שלך מתקשרת יותר מדי.
— הבית קצת מוזנח בזמן האחרון.
אחר כך זה נהיה חד יותר.
ערב אחד הקאתי כל היום ולא הצלחתי לבשל. הזמנתי מרק מוכן. עידו הביט בקופסה על השולחן ואמר:
— חשבתי שלפחות את שונה.
לפחות את.
המשפט הזה רדף אותי. התחלתי לנסות להיות „שונה“ מכל הנשים שלפניי. לא להתלונן. לא לבכות. לא לבקש. לא לספר לאמא. לא לפגוש חברות שממילא „לא מבינות זוגיות“.
בחודש השביעי מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס מול הים, עם יד על הבטן, ומבינה שאני מפחדת לשמוע את המפתח בדלת.
אז התקשרתי לאשתו הראשונה.
קראו לה מיכל. הקול שלה היה שקט.
— את בהריון? — היא שאלה כמעט מיד.
התחלתי לבכות.
נפגשנו בבית קפה קטן. היא לא הייתה מפלצת. לא משוגעת. לא אישה מרירה. היא הייתה אישה עייפה שיצאה ממקום שאני רק התחלתי להבין.
— הוא קודם הופך אותך למיוחדת — אמרה. — אחר כך הוא מאוכזב ממך. אחר כך את כבר אשמה בכל. ובסוף, כשאת בורחת, הוא משתמש בבריחה שלך כהוכחה שאת לא יציבה.
היא הראתה לי הודעות ישנות. אותן מילים. אותו טון. אותו משפט:
„חשבתי שאת שונה.“
כשחזרתי הביתה, עידו הבין.
— נפגשת איתה?
— כן.
— עם המשוגעת הזאת?
— היא לא משוגעת. היא הייתה לבד. כמו שאני כמעט הייתי.
הוא התקרב אליי, הקול שלו נמוך ומפחיד.
— את עושה טעות גדולה.
הנחתי יד על הבטן.
— הטעות הייתה לחשוב שאם אהיה מספיק טובה, לא תפגע בי.
למחרת, כשהוא יצא לעבודה, אמא באה. לא אמרה „אמרתי לך“. לא שאלה למה חיכיתי. היא רק פתחה את הדלת, לקחה את התיק שלי וחיבקה אותי.
הגירושים היו מכוערים. עידו אמר שאני הורמונלית, שאמא שטפה לי את הראש, שמיכל הרסה אותי. הוא השתמש עליי באותן מילים שהשתמש עליה. וזה, בסוף, נתן לי כוח. כי הבנתי שלא הייתי היוצאת מן הכלל.
הייתי הבאה בתור.
הבן שלי נולד באביב. קראתי לו נועם. כשהחזקתי אותו בפעם הראשונה, הבטחתי לו שלא אלמד אותו שאהבה היא שליטה. ושלא אלמד את עצמי שוב שהקשבה לאזהרה היא חולשה.
אמא צדקה.
אבל הדבר שהציל אותי לא היה רק שהיא הזהירה.
זה שהיא השאירה לי דלת פתוחה גם אחרי שלא האמנתי לה.
