אני עובד בקיוסק פתוח כל הלילה ברחוב אבן גבירול, פינת ז'בוטינסקי, כבר תשע שנים. רואה הכל: את השיכורים אחרי הבלה-בלה בשעה שתיים, את הנהגים שקונים מארזי בורקס בדרך למשמרת בוקר, ואת התיירים שמחפשים פלאפל אחרי חצות ולא מוצאים כלום פתוח חוץ ממני.
באותו ליל שישי, סוף אוגוסט, החום עדיין לא ירד גם בעשר בלילה. הרדיו ברקע שידר את התחזית לשבת — חמסין, שרב, אזהרה כתומה. קניתי לעצמי בקבוק "נביעות" קר מהמקרר והתיישבתי רגע על הכיסא הפלסטיק בכניסה, כי הלקוחות דוב היו.
אז נכנס בחור. גובה בינוני, זקן לא מגולח כבר שבועיים, כאפייה שחורה-לבנה כרוכה סביב הצוואר לא כמו סקארף אלא כמו שמישהו רוצה שלא יזהו אותו. מכנסי טרנינג אפורים עם כתם על הברך, כפכפי קרוקס ישנים, חולצה של "פסטיבל צוק 2019" שהיא כבר בטח יותר אפורה משהיא כחולה במקור. הבחור הזה קנה שתי בירות מכריזמה, חבילת עוגיות פתי בר, וסיגריות "טיים" — סוג שאני כמעט ולא מוכר יותר, רק זקנים קונים אותו.
בזמן שהוא סופר עודף מכיס המכנסיים, טלפון שלי צילצל — הודעה מהבן שלי, משהו על ישיבה עם המחנכת ביום ראשון, "אבא תענה לי כשתתפנה". דחפתי אותה הצידה בעין אחת וחזרתי למעלה. והרמתי גבה, כי הפרצוף הזה — הזוית של הלסת, איך שהוא הרים את הראש כשענה לי "תודה, לילה טוב" — זה היה מוכר לי. לא מהרחוב. מהטלוויזיה.
לא אמרתי כלום. אני לא מהסוג שרודף אחרי מפורסמים. אבל אחרי שהוא יצא, נעמדתי בפתח הקיוסק, וראיתי אותו חוצה את הרחוב לכיוון פולג — בלי מאבטח, בלי נהג, בלי שום דבר. נכנס לרכב חונה, פשוט טויוטה קורולה לבנה עם שריטה על הדלת האחורית, לא משהו שיגרום לאף אחד להסתכל פעמיים.
היה שם עוד מישהו בקיוסק ברגע ההוא — לקוח קבוע, גבר בשם יורם שבא כל ערב לקנות עיתון ולשבת רגע לדבר איתי כי הוא גר לבד. יורם הסתכל אחרי הבחור בכאפייה ואמר לי, "אתה יודע מי זה היה?" ואני אמרתי שאני לא בטוח. יורם משך בכתפיים ואמר, "נראה לי מוכר, אבל לא הצלחתי להיזכר."
לא שלפתי טלפון לצלם אותו. אבל אחרי שהוא נסע, שלפתי אותו בכל זאת וצילמתי את המקום שבו הרכב עמד — הכתם השמן על האספלט, שריד של איפה שהיה חונה. לא ידעתי בשביל מה אני עושה את זה. פשוט תחבתי את התמונה לתיקייה בטלפון וסגרתי את המסך.
מה שגרם לי לחשוב עליו שוב זה משהו קטן: כשהוא שילם, המטבעות נפלו לו על הרצפה, שני שקלים ורבע. הוא התכופף לאסוף אותם בעצמו, בלי לבקש ממני, בלי לצפות שאני אתכופף בשבילו. אנשים שרגילים שמישהו תמיד עושה בשבילם דברים — הם לא מתכופפים ככה. הוא כן. את המטבעות האלה, מסיבה שאני עצמי לא הבנתי, לא החזרתי לקופה. השארתי אותם על המדף, ליד הסיגריות.
למחרת בבוקר פתחתי את הפייסבוק עם קפה שחור, וראיתי פוסט מדף רכילות — תמונה שצולמה ברחוב, לא ברור מאיפה בדיוק, של אותה כאפייה, אותם כפכפים, אותה חולצה אפורה. הכותרת שאלה אם זה באמת השחקן שכולם מכירים מהסרטים ומהתפקיד ששינה לו את הקריירה. מתחת היו מאות תגובות. תגובה אחת, עם הכי הרבה לייקים, כתבה את שמו במפורש וטענה שמישהי ראתה אותו נכנס לבניין ברחוב פולג בשעה מאוחרת. עוד לא היה שם שום דבר מהקיוסק שלי.
ישבתי עם הקפה מתקרר וידעתי שהתגובה נכונה. הפרצוף, הקול, "תודה, לילה טוב" — הכל התחבר. פתחתי הודעה חדשה לדף הרכילות, התחלתי להקליד: "אני עובד בקיוסק ברחוב אבן גבירול, הוא היה אצלי אתמול בערב, יש לי גם תמונה של הרכב שלו." האצבע כבר הייתה מעל כפתור השליחה כשהטלפון רעד בידי — מספר לא שמור. עניתי. אישה מצד שני הציגה את עצמה כמנהלת תוכן בערוץ רכילות, אמרה שראתה שאני "היחיד באזור שיכול לאשר" ושאלה אם יש לי תמונה או וידאו. אמרה מספר: שלושת אלפים שקל, מעבר בנקאי מיידי, בלי שאלות, אם אני שולח משהו שמאמת שזה הוא.
עמדתי מאחורי הדלפק עם הטלפון צמוד לאוזן ועם ההודעה הפתוחה בחלון השני של המסך, שתי האצבעות שלי כבר לא ידעו איזו מהן זזה קודם. חשבתי על החשבון שצריך לשלם עד יום חמישי, על הבן שמחכה שאענה לו, על המנהלת שמחכה בשקט קצר בקו. ואז חשבתי על הבחור מתכופף לבד לאסוף מטבעות מהרצפה, בלי לבקש מאף אחד שום דבר.
אמרתי למנהלת שאין לי כלום, שהיא כנראה טעתה בכתובת. היא לא התווכחה יותר מדי, ניתקה. מחקתי את ההודעה שהתחלתי לדף הרכילות, אות אחרי אות, עד שהשורה התרוקנה לגמרי. את התמונה של הכתם השמן על האספלט מחקתי גם, ישר מהגלריה.
יורם חזר באותו ערב לקנות עיתון וראה אותי מסתכל על הטלפון. שאל אם משהו קרה. סיפרתי לו רק על הפוסט, לא על השיחה. הוא הביט במסך רגע ואמר, "כן, זה בטח הוא." לא הוספתי כלום, והוא גם לא.
כיביתי את המסך והחזרתי את הטלפון לכיס. לקחתי את שני השקלים והרבע מהמדף ליד הסיגריות והנחתי אותם בקופה, בין המטבעות האחרים. הדלת נפתחה, לקוח חדש נכנס, ביקש חפיסת סיגריות ובקבוק מים קר. פתחתי את המקרר והושטתי לו.
