השם שלי בת-שבע לוי. אני בת שבעים ושתיים, גרה ברחוב הרצל בנתניה, ליד השוק, בקומה שנייה בלי מעלית — ואני עולה את המדרגות האלה כל יום כדי שאף אחד לא יגיד שאני "צריכה עזרה".
לפני שנתיים וחצי הבן שלי, עידו, הודיע לי שהעסק שלו לגלגול צהריים בקניון קרס. חוב לספקים, חוב לבנק, וילדה — אביגיל — שהתחילה כיתה א' ובדיוק התקבלה לבית ספר "אורות" עם שכר לימוד שהוא לא ראה בחלום. אני מכרתי את הצמידים של אמא שלי, פרקתי פיקדון שהיה אמור להיות "בשביל הקבורה שלי", ומאז אני מעבירה כל חודש, בהעברה בנקאית, לחשבון של עידו ואשתו נועה. משכנתא. שכר לימוד. חוגים. אפילו ביטוח הרכב שלהם — פורד פוקוס לבנה, שנתיים לפני זה כמעט עוקלה.
מעולם לא ביקשתי "תודה". ביקשתי רק דבר אחד: שיזכרו שאני לא הבנק שלהם, אני אמא שלו.
זה נשבר ביום שישי בערב, בחגיגת בת המצווה של אביגיל — לא בבית, באולם קטן ברחוב שמואל הנציב, עם מוזיקה חזקה מדי ומלצרים שמחלקים בורקס. אביגיל רצתה את הטלפון שלי כדי לשחק "Subway Surfers" בזמן שחילקו את העוגה. אמרתי לה, בלי לצעוק: "אחרי הקינוח, מותק." שנייה אחרי זה, כף היד שלה נחתה על הלחי שלי. חזק. השולחן כולו נדם — אפילו הדוד יעקב, שהיה באמצע סיפור, נשאר עם הפה פתוח.
חיכיתי. חיכיתי שעידו יקום, שיגיד "לא ככה מדברים עם סבתא", משהו. במקום זה הוא פרץ בצחוק, ממש עם הראש לאחור. "אמא, תירגעי, היא ילדה, זה סתם משחק." נועה, שישבה ממול עם כוס פרוסקו ביד, הרימה גבה ואמרה בקול שכולם שמעו: "נו, מה, תחזירי לה סטירה אם את כזאת פגועה." אביגיל צחקקה — היא הבינה שקיבלה אישור — ובתנועה אחת דחפה את כוס הקולה שלי כך שנשפכה על המפה הלבנה. אף אחד לא זז לנקות. אף אחד לא התנצל.
עידו משך בכתפיים: "תני לה חופש, אמא, זה הגיל." "לא," אמרתי, "לילדה לא צריך חופש. לילדה צריך הורים." נועה גלגלה עיניים: "בבקשה, בלי ההרצאות המיושנות שלך." קמתי, לקחתי את התיק מהכיסא, ויצאתי מהאולם בלי מילה נוספת. הם היו בטוחים שהשפלתי אישה זקנה וחלשה. הם לא ידעו שבדרך החוצה עצרתי ליד השולחן של המלצרים, ולא בשביל בורקס — כדי לבדוק בטלפון, בלי שאף אחד יראה, כמה זמן נשאר עד סוף החודש.
בדרך הביתה ירדתי ברגל כל הרחוב, למרות שיכולתי לקחת מונית. רציתי לחשוב. עברתי ליד חנות הפלאפל הסגורה, ליד הכלב הזקן של השכן שישן על המדרגה שלו כמו כל ערב, וריח של ים הגיע מהצד המערבי של הרחוב — ריח שתמיד הרגיע אותי, ובערב הזה לא עזר בכלל.
בבית פתחתי את המחשב הישן, נכנסתי לאתר הבנק, ובדקתי את ההוראות הקבועות. שלוש הוראות: אחת למשכנתא של עידו ונועה — 3,400 שקל בחודש. אחת לבית הספר "אורות" — 2,100 שקל. ואחת לביטוח הרכב — 380 שקל. שלוש עשרה שנה של תשלומים כאלה, אם סופרים גם את התקופה לפני שהעסק קרס, כשעזרתי להם עם דירת השכירות הראשונה שלהם ביד אליהו.
לא כעסתי בגלל הסטירה עצמה. היד של ילדה בת עשר כמעט לא כואבת. מה שכאב זה הצחוק של הבן שלי — כי צחוק כזה לא בא משנייה אחת של חוסר תשומת לב. הוא בא מחודשים, אולי שנים, שבהם הוא הפסיק לראות אותי כאמא ומתחיל לראות אותי כברז שאף פעם לא נסגר.
לא ביטלתי כלום באותו רגע. חיכיתי. חיכיתי עד שהבית נהיה שקט, עד שהשעון בסלון הראה 23:47, ואז התקשרתי ליועץ המשכנתאות שלי, דורון, מי שטיפל לי גם בפיקדון של אמא שלי. אמרתי לו: "אני רוצה לבטל את שלוש ההוראות הקבועות מחר בבוקר, לפני תשעה." הוא שאל אם אני בטוחה. אמרתי לו: "בטוחה יותר משהייתי כל שלוש עשרה השנים האלה."
בבוקר, בשמונה ורבע, ישבתי בבנק עם הפקידה, מרים, שמכירה אותי כבר עשר שנים כי אני באה כל חודש לשלם ארנונה ידנית — לא אוהבת שהכול "אוטומטי". הראיתי לה את שלוש ההוראות על הדף המודפס. היא שאלה: "את בטוחה שבעלך, סליחה, הבן שלך, יודע?" עניתי: "הוא ידע היום בצהריים כשהמשכנתא לא תרד." חתמתי על הביטול. שלושתם, בפקודה אחת.
בצהריים, כמו שציפיתי, הטלפון צלצל. עידו, קול לחוץ: "אמא, קרה משהו מוזר עם ההוראת הקבע, הבנק אמר משהו על ביטול—" עניתי בשקט: "לא קרה כלום מוזר. ביטלתי. שלכם המשכנתא, שלכם לשלם אותה." הוא צעק, נועה תפסה את הטלפון בכוח ממנו וצרחה משהו על "כפיות טובה" ו"את לא יכולה לעשות ככה לנכדה שלך". אמרתי לה: "אני עדיין יכולה לעשות מה שבא לי עם הכסף שלי. את זו שאמרת לי אתמול להחזיר סטירה. אז זהו. זו ההחזרה שלי — לא לילדה. לכם."
באותו יום, אחרי הצהריים, נסעתי לבית הספר "אורות" ברחוב וייצמן, נכנסתי למזכירות, וביקשתי את הטופס להפסקת המימון מצידי, החל מהחודש הבא. המזכירה, אישה בשם רבקה, שאלה אם משהו קרה. אמרתי רק: "המסלול שלה בבית הספר הוא באחריות ההורים שלה. אני לא ההורה." חתמתי, לקחתי את ההעתק, שמתי בתיק.
בערב עידו הגיע לבית שלי, בלי להתקשר קודם, עמד בפתח הדלת עם מפתחות הפורד ביד, כאילו הרגל הזה עוד עובד אצלי. אמרתי לו מהסף, בלי להכניס אותו: "אתה יכול להיכנס אם אתה בא לדבר כמו בן, לא כמו מי שבא לגבות חוב." הוא נשאר בחוץ, שקט, ואז אמר, כמעט בלחישה: "לא חשבתי שזה יגיע לזה." אמרתי לו: "אני חשבתי על זה שלוש עשרה שנה. אתה חשבת על זה שלוש דקות, כשראית שאין הפקדה בחשבון."
הוא לא נכנס. עמד עוד רגע ברחוב, מתחת לפנס שהיה מהבהב כבר חודשים ואף אחד בעירייה לא בא לתקן, ואז הלך.
עברו מאז תשעה חודשים. בפברואר האחרון פגשתי את מרים בבנק שוב, והיא סיפרה לי בלי כוונה — כי היא זוכרת הכול — שעידו הגיש בקשה למשכנתא חדשה, בשמו בלבד, בלי נועה כערבה, כי הסתבר שהם כבר לא גרים יחד. אביגיל עברה לבית ספר ממשלתי ברחוב סוקולוב, ולפי מה שאביגיל עצמה סיפרה לי כשבאה לבקר אותי בפסח, היא דווקא אוהבת שם יותר — יש לה חברה חדשה בשם שירה, והיא מפסיקה לבד את הטלפון בזמן ארוחות, בלי שאף אחד יגיד לה מילה.
