אני פבלו לוין, מנצח משנה ותוקע חצוצרה ראשונה בתזמורת הנשיפה העירונית של באר שבע כבר תשע שנים. את מה שקרה במרכז התרבות של השכונה, בערב חתונתה של בת ראש המועצה האזורית, אני זוכר בפרטי פרטים — כי אני זה שסגר את הדלת של חדר ההלבשה מאחורינו, ואני זה שאמר את המילים שאני עד היום לא מצליח למחוק.
עשר דקות לפני העלייה לבמה תפסתי את המנצח שלנו, אבנר רותם, בדש המקטורן, שם מאחורי הקלעים, בין ארגזי התאורה הישנים ולוח המודעות עם התוכנייה המודפסת.
"תוריד לה את ההינומה או שתצא מפה," לחשתי לו בין השיניים. "ועדת השיפוט מהמשרד יושבת בשורה הראשונה. אם היא תעלה עם הפנים שלה חשופות — יורידו לנו את הדירוג, יקצצו את התקציב העירוני, ואתה תודח בלי זכות ללמד יותר בקונסרבטוריון."
זה לא נשמע יפה, אני יודע. אבל אני צריך שתביני איך זה נראה מהצד שלי. שנתיים לפני זה עמדתי בישיבת מועצה מול גזבר העירייה, שהניף מולי גיליון תקציב ואמר לי בלי לרצות לשמוע תירוצים: "אם התזמורת לא תשמור על דירוג 'מצוין', אני לא מאשר שקל אחד." יש לי תחתיי עשרים ושניים נגנים. חלקם ילדים מהפנימייה החקלאית באזור, חלקם בחורים בגיל עשרים שמתפרנסים אך ורק מהתקן החלקי הזה. אם התקציב נופל — בניר, מנגן הטרומבון, חוזר לעבוד במוסך של אביו. שחר הקטן, בן השש עשרה, מפסיק ללמוד נגינה כי אמא שלו לא תוכל לשלם על הנסיעות מהמושב.
אז כן. כשראש הוועדה, אישה בשם רחל אזולאי, בעלת תסרוקת גבוהה ומשקפיים בעדשות עבות, נכנסה לאולם עם עוד שני פקידים בחליפה כהה — אני נלחצתי. נלחצתי כמו שאתה נלחץ כשהילד שלך חולה והרופא מאחר לבוא.
יערינה בוזגלו, התוקענית שלנו בקרן היער, ישבה מול המראה בתלבושת כלה מסורתית תימנית שהעירייה הזמינה במיוחד מתופרת מנתיבות — גלימת קטיפה רקומה, שרשרת חרוזי כסף כבדה, ועל הראש הינומה עתיקה מתחרה שעברה במשפחה שלה ארבעה דורות, מאז שסבתה הביאה אותה מתימן. הינומה הזאת שקופה — לא מסתירה, רק מרככת. ואני ידעתי מה מתחת אליה: לפני שלוש שנים, בשירות המילואים שלה כחובשת, מטען שהתפוצץ ליד רכב פינוי פצועים קרע את הצד השמאלי של פניה. צלקות עמוקות, סגולות-אדומות, מהרקה ועד הלסת.
מנהל אגף התרבות ניגש אליה בעצמו לפני, שם ליד המראה קופסת איפור כבד בגוון עור ומטפחת משי, בלי לומר מילה, פשוט הניח שם והלך.
"אני לא אמרח את זה על עצמי," היא אמרה, בלי להסתובב אליי כשנכנסתי. "אתם רוצים שאתבייש בזה שנשארתי בחיים?"
אמרתי לה על הוועדה. היא שאלה אותי מה הם יעשו — יתעוורו? אמרתי לה: לא, אבל הם יקחו לנו את התואר "תזמורת מצטיינת", ובלי זה מקצצים חצי מהתקנים כבר בינואר.
אבנר עמד שם איתה. אני לא הייתי בחדר לשמוע את כל מה שהוא אמר לה — יצאתי לבדוק את הבמה — אבל כשחזרתי הוא כבר לא החזיק את המטפחת בידיים. הוא זרק אותה בחזרה על השולחן.
"תעלי ככה," הוא אמר לה. "רק תורידי את ההינומה קדימה, על הפנים, כמו שנהוג בטקס. אם ירצו שתורידי אותה לפני ריקוד הכלה — תורידי בעצמך. בגאווה."
עמדתי שם וחשבתי: הוא הורג את כולנו. את התזמורת, את התקנים, את שחר הקטן שלא יגיע יותר לשיעורים.
התזמורת עלתה לבמה. פתחנו בסוויטת "ליווי הכלה" — יצירה עתיקה שאבנר עיבד במיוחד, עם הנחיישוף הנחושת מוביל בעדינות, בלי לחץ מיותר. אני עמדתי בעמדת החצוצרה הראשונה, מול הבמה ישר לפניי, מוקד לחוסר האמון שלי באבנר.
באמצע התימה יערינה יצאה קדימה. ההינומה כיסתה חלקית את פניה, הצלקות נראו דרך התחרה כמו צל כהה על רקע הרקמה הלבנה. היא הרימה את קרן היער הגדולה והבריקה לפה, ונגנה סולו — מנגינת בכי כלה, קול גבוה, כמעט לא אנושי בטוהרו. גם רחל אזולאי, ראש הוועדה, הורידה את המשקפיים ונטתה קדימה.
ואז זה קרה. מישהו מההצוות למעלה משך במוט תאורה ישן, נגע במעין קישוט תלוי מפרחי בד, זה טלטל את זר הראש שלה, סיכות נשמטו — וההינומה נפלה על רצפת הבמה.
יערינה עמדה חשופה תחת אור הזרקורים. הצלקות הבליטו כמו סימני כוויה תחת האור הלבן החד. מישהו בשורה הראשונה שאף אוויר בקול. ואני — אני, פבלו לוין, מנצח משנה, תוקע חצוצרה שתשע שנים מקדיש את חייו לתזמורת הזאת — פספסתי את הכניסה. הפה שלי נסגר על עצמו, הצליל יצא צורמני ונקטע. כל הקטע התחיל להתפרק. הקצב נשבר, הבאסים איבדו את השורה. עוד שנייה — וזה היה נגמר בבושה שהייתה קוברת את התזמורת כולה.
יערינה הורידה לרגע את הכלי. הכתפיים שלה רעדו. חצי צעד אחורה, לכיוון החושך של הקלעים.
אבנר לא הסתכל עליי. הוא הסתובב בכל הגוף אל התזמורת, הכה בפעמיים חזק במקל הניצוח על הדוכן, והרים את היד לקרני היער: "Tutti! פורטיסימו!"
הוא נעץ מבט ביערינה — בלי רחמים, בלי פחד, בדרישה של אמן למי ששווה לו. השפתיים שלו זזו בלי קול: "תנגני. תנגני את שלך."
היא נעצרה. הנשימה שלה נרגעה. היא אחזה חזק יותר בכלי, הרימה סנטר, חשפה את הצד הפגוע ממש אל תוך אור הזרקור — ונשבה אל תוך הפומית באוויר כזה שקול קרן היער כיסה את כל חטיבת הנשיפה.
זה כבר לא היה בכי כלה. זה היה ניצחון.
התזמורת נכנסה אחריה. ניגנו כמו שלא ניגנו באף חזרה — המתופף הכה על הצלחות עד שהאוזניים צלצלו, הטרומבונים הוציאו בס נמוך כל כך שרעדו הלוחות מתחת לרגליים. אבנר ניצח בזעם, מותז זיעה מהמצח, נותן לפינאלה הזה את כל מה שנצבר בשנים של פשרות מול טיפשות פקידותית.
האקורד האחרון פגע בקירות ותלוי בשקט מוחלט. אף אחד לא מחא כפיים. יערינה עמדה נטולת נשימה, ההינומה מוטלת ליד רגליה כמו כתם לבן. ואני ישבתי מאחור, חיוור, עם החצוצרה על הברכיים, ובאמת חשבתי — זהו, נגמר.
חמש שניות. עשר. ואז רחל אזולאי קמה בשורה הראשונה. היא לא הסתכלה על ראש המועצה. פשוט הרימה ידיים והתחילה למחוא כפיים — חזק, קצוב, ישר אל יערינה. אחריה קם כל האולם. אנשים צעקו "כל הכבוד!", מחאו כפיים עד שהאבק ירד מהתקרה.
שעה אחרי, מאחורי הקלעים, כבר היה קר וריק. האורחים התפזרו, הפקידים נסעו למסיבה הסגורה במלון. אני עמדתי שם, סוגר את הקופסה של החצוצרה, בלי להסתכל על אבנר.
"אז ניצחתם," אמרתי בשקט. "פרס ראשון במחוז. רק שראש המועצה כבר חתם על פיטורייך. אמר שלא צריך פה חופש יצירה על הבמה. מחר תמסור את המפתחות למשרד."
אבנר לא ענה. הוא סידר את התווים בתיק העור הישן שלו. הידיים שלו לא רעדו יותר.
מה שאני לא ידעתי אז — ומה שהעיק עליי הכי הרבה בלילות שאחרי — זה שיערינה כבר קיבלה בכיס מכתב מהאקדמיה למוזיקה בירושלים, מהרקטורית עצמה, שישבה שם בשורה הראשונה כחברת ועדה. הזמנה למלגת השתלמות מלאה לרביעיית הנשיפה — אבל רק בתנאי שאבנר יבוא איתם כמנהל אמנותי. היא אמרה לו את זה בשקט, ליד השולחן, כשהוא עדיין סוגר את התיק. "מנצחים שמחזיקים מעמד על הבמה כמו שאתה החזקת — נשארו בארץ אחד או שניים," היא אמרה לו.
אני עמדתי שם וראיתי אותו מוציא מכיסו את המכתב, קורא אותו פעם נוספת ליד החלון החשוך. בחוץ ירד הגשם הראשון של הסתיו על הכיכר הריקה של מרכז התרבות, על שלטי הפרסומת הישנים, על המדרכה הסדוקה. הוא קיפל את הדף, החזיר לכיס, סגר את המעיל, ואמר לבניר ולשחר, שעמדו קרוב: "תאספו את החבר'ה. מחר בבוקר הרכבת הראשונה לירושלים. יש לנו תווים לפרק עד הערב."
אני נשארתי לבד עם קופסת החצוצרה שלי ועם המכתב שנתקע לי בכיס — צו הפיטורים של אבנר, שאני הבאתי אישית לחתימה של ראש המועצה בעודי משוכנע שאני מציל עשרים ושתיים משפחות. עד היום אני לא בטוח אם הייתי צריך לתת לו לחתום עליו.
