עשרה ימים אחרי שעזבה את הבית, דפנה קיבלה שיחת טלפון מבעלת המתפרה הישנה בבת ים.
“יש כאן קופסה עם השם שלך,” אמרה האישה. “מישהי מבוגרת השאירה אותה וביקשה שלא אפתח.”
דפנה כמעט ניתקה. מאז הגירושים היא לא רצתה שום הפתעה, במיוחד לא מהמשפחה של יואב.
במשך עשרים ושתיים שנה היא עבדה כמזכירה במרפאה פרטית. בערבים הייתה מתקנת בגדים לשכנות. פעם חלמה ללמוד עיצוב, אבל יואב תמיד אמר שזה לא מקצוע לאישה שצריכה לחשוב על משכנתה, ילדים וחשבונות.
כשהילדים גדלו, דפנה ניסתה לדבר שוב על לימודים.
“בגיל חמישים ושלוש?” הוא צחק. “מה תעשי, תתחרי עם בנות עשרים?”
כמה חודשים אחר כך גילתה שהוא מנהל קשר עם בעלת חנות בגדים שבה ביקר במסגרת עבודתו. הוא ביקש להתגרש “בכבוד” והסביר שהדירה רשומה על שם אמו משום שהיא עזרה להם לקנות אותה.
דפנה עברה לחדר שכור אצל חברה בחולון.
במתפרה חיכתה לה קופסת קרטון שטוחה. בפנים היו סקיצות שלה, גזרות ישנות ומעטפה עם קבלות על תשלומי המשכנתה.
אבל הדבר המפתיע ביותר היה פנקס קטן של חמותה לשעבר, עליזה.
בכל חודש עליזה רשמה מי העביר כסף לדירה.
ליד רוב התשלומים הופיע שמה של דפנה.
היא נסעה מיד לבית של עליזה בראשון לציון.
— למה שמרת את זה?
עליזה הייתה אישה שקטה, שתמיד הגישה אוכל במקום לדבר על רגשות. היא הניחה צלחת פירות על השולחן.
— כי יואב סיפר לך שהדירה שייכת לי.
— היא לא?
— היא נרשמה על שמי כשהוא הסתבך בחובות לפני שנים. הכסף הגיע מכם. בעיקר ממך.
דפנה התיישבה לאט.
עליזה הסבירה שיואב ביקש ממנה לשמור על הסיפור הישן גם בזמן הגירושים. הוא טען שדפנה תקבל ממילא “מספיק” ושאין טעם לסבך הכול.
— הסכמת?
— בהתחלה.
עליזה לא ניסתה לייפות את האמת.
היא פחדה שבנה יתרחק ממנה. כל חייו כיסתה על הטעויות שלו: חובות, עבודות שעזב, הבטחות שלא קיים. רק כשהגיע אליה עם מסמכים וביקש שתחתום שהדירה נרכשה מכספה, הבינה שהוא מצפה ממנה להשתתף בגזל.
— לא חתמתי — אמרה. — והחלטתי שלא אשתוק יותר.
דפנה פנתה לעורכת דין. התהליך נמשך חודשים. יואב כעס, האשים את אמו בבגידה וניסה לשכנע את ילדיהם שדפנה רוצה “לקחת הכול”.
היא לא לקחה הכול.
הדירה נמכרה, החובות המשותפים שולמו, והיתרה חולקה לפי הסכם. דפנה קיבלה מספיק כדי לקנות דירת שני חדרים קטנה בפתח תקווה.
אבל הקופסה מהמתפרה עשתה יותר מזה.
בתוכה היו גם שלוש שמלות שדפנה עיצבה בצעירותה. עליזה שמרה אותן שנים בארון.
— למה?
— כי הן היו יפות — אמרה. — ויואב אמר שאין בהן שימוש.
דפנה נרשמה לקורס תפירה מקצועי פעמיים בשבוע. היא לא פתחה בית אופנה ולא הפכה למפורסמת. היא התחילה לתפור בגדים מותאמים לנשים מבוגרות שהתקשו למצוא מידות נוחות בחנויות.
עליזה הייתה הלקוחה הראשונה שלה.
ביום המדידה היא עמדה מול המראה בשמלה כחולה כהה.
— זה לא צעיר מדי בשבילי? — שאלה.
דפנה סידרה את השרוול.
— בגיל שלך מותר לך ללבוש מה שאת רוצה.
עליזה חייכה, ואז פניה התכווצו.
— הלוואי שאמרתי לך את זה לפני עשרים שנה.
דפנה לא ענתה מיד.
— גם אני הייתי צריכה לומר את זה לעצמי.
הן לא הפכו פתאום לאם ובת. היו ביניהן יותר מדי שנות שתיקה. אבל פעם בחודש שתו קפה יחד, בלי לדבר על יואב.
לפעמים תיקון אמיתי לא מחזיר את הבגד למצבו הקודם. הוא רק מאפשר ללבוש אותו שוב בלי שהקרע יגדל.
