החתונה של אורי ונועה נערכה בחצר הגדולה של משפחת בן־עמי, במושב ליד הכנרת. חודש מאי היה רך וחם, עצי ההדר פרחו, שולחנות ארוכים כוסו במפות לבנות, והאורחים צחקו, שרו, אכלו דגים, סלטים, חלות ועוגות ביתיות.
אורי היה בן עשרים ושש. גבוה, שקט, עם ידיים של מכונאי ולב של אדם שיודע לעצור ולעזור גם כשממהר. כולם במושב ידעו שדבורה ויעקב בן־עמי אימצו אותו כתינוק מבית החולים. אבל אף אחד לא דיבר על זה ביום שמח. הוא היה הבן שלהם. לא לפי דם — לפי חיים שלמים.
לקראת ערב הופיעה אישה ליד השער.
היא לבשה מעיל כהה, למרות החום, וכיסתה את ראשה במטפחת. בידיה החזיקה חבילה קטנה קשורה בסרט. היא לא נכנסה. רק עמדה והביטה באורי.
דבורה ראתה אותה והחווירה.
— יעקב, אמרה בלחש. — זאת היא.
— מי?
— האישה שילדה אותו.
יעקב קם מיד, אבל דבורה עצרה אותו ביד.
— אני אלך.
היא זכרה את היום ההוא לפני עשרים ושש שנים. היא עצמה שכבה אז במחלקת נשים אחרי עוד אובדן. הרופאים אמרו שלא יהיו לה ילדים. ואז אחות רחמנייה לחשה לה שיש נערה בת שבע עשרה שילדה בן ורוצה להשאיר אותו בבית החולים. נערה בלי משפחה שתעמוד מאחוריה, בלי בית, עם פחד בעיניים.
דבורה נכנסה לחדר.
הנערה אמרה רק:
— קחו אותו. אני לא יכולה.
דבורה לקחה.
ומאותו רגע לא היה בעולם ילד שלה יותר ממנו.
עכשיו אותה נערה הייתה אישה עייפה ליד השער.
— למה באת? שאלה דבורה.
— לראות אותו מתחתן. פעם אחת. אני אלך מיד. אני לא באה לקחת ממך כלום.
— לקחת? את לא יכולה לקחת את מה שבניתי עשרים ושש שנים.
האישה הנהנה.
— אני יודעת. בגלל זה אני עומדת בחוץ.
אורי התקרב.
— אמא, מה קרה?
דבורה הסתובבה אליו, עיניה רטובות.
— אורי, זאת האישה שילדה אותך.
השמחה בחצר נעצרה לרגע.
אורי הביט באישה.
— איך קוראים לך?
— מיכל.
— למה עכשיו?
— כי פחדתי כל השנים. פחדתי שתשנא אותי. פחדתי שתהיה מאושר בלעדיי, וזה כאב. ואז פחדתי שלא תהיה מאושר, וזה כאב יותר. ראיתי תמונה של ההזמנה. אמרתי לעצמי: אם לא אבוא היום, לא אבוא לעולם.
היא הושיטה את החבילה.
אורי פתח אותה באיטיות. בפנים הייתה שמיכת תינוק קטנה ומכתב.
„לא הייתי אמא שלך. אני לא מעיזה לקרוא לעצמי כך. אבל ביום שהשארתי אותך, רציתי שתישאר בחיים במקום שבו מישהו יוכל לאהוב אותך בלי פחד.”
אורי קרא. אחר כך הביט בדבורה.
— יש לי אמא, אמר. — היא עומדת כאן. יש לי אבא. הוא לימד אותי להיות גבר. את ילדת אותי, אבל הם גידלו אותי.
מיכל הורידה את הראש.
— אני יודעת.
נועה, הכלה, לחצה את ידו.
— תעשה מה שהלב שלך יכול לשאת.
אורי נשם עמוק.
— את יכולה להיכנס. לשבת. לא כאמא. כאורחת. כאישה שבאה לומר אמת מאוחר מדי.
מיכל ישבה בקצה השולחן. לא ביקשה תמונות, לא נגעה בו, לא קראה לו „בן שלי”. רק הסתכלה כשדבורה סידרה לו את הצווארון וכשיעקב חיבק אותו אחרי הריקוד.
לפני שהלכה, מיכל פנתה לדבורה.
— תודה שהיית לו כל מה שלא ידעתי להיות.
דבורה שתקה זמן רב.
— תודה שלא שיקרת לו היום.
אורי עמד ביניהן והבין דבר קשה ורך בו זמנית: אדם יכול להיוולד מאישה אחת, אבל לחזור הביתה רק לאישה שנשארה.
