— צריך להעביר את אבא לבית אבות, ואת הבית במושב למכור מיד. כל עוד אפשר לחתום על הכול בלי בלגן.
תמר אמרה את זה בקול בטוח, יבש, כמעט עסקי. כאילו לא דיברה על אביה בן השבעים וחמש, אלא על רהיט ישן שתופס מקום במחסן.
רונית שכבה בחדר השינה עם שמיכה עד הסנטר. כאב הראש שהתחיל בבוקר עוד לא עבר לגמרי, אבל עכשיו כבר לא היה לו שום סיכוי מול הכעס שהתחיל לטפס לה בגרון.
הדירה שלהם בפתח תקווה הייתה קטנה. שני חדרים, מטבח צר, קירות דקים מדי ושכנים ששמעו מתי הקומקום רותח. המטבח היה ממש מעבר לקיר, ולכן כל מילה של תמר נשמעה בחדר כאילו נאמרה ליד המיטה.
תמר הגיעה בבוקר „לבקר את אבא”, כמו שאמרה בטלפון. בפועל היא נכנסה, הניחה על השולחן עוגה קנויה, שאלה איפה אבא, וכששמעה שהוא יצא לטיול קצר עם השכן, מיד התיישבה מול אחיה והתחילה לדבר על „העתיד”.
— תבין, אייל, — המשיכה. — אבא כבר לא כמו פעם. אתמול הוא חיפש את המשקפיים שלו עשרים דקות.
— הם היו בכיס של החולצה, — ענה אייל בשקט. — זה קורה גם לי.
— לך זה קורה כי אתה מפוזר. אצלו זה סימן. היום משקפיים, מחר הוא ישאיר גז פתוח, מחרתיים הוא יחתום למישהו זר על הבית במושב. צריך להקדים תרופה למכה.
רונית עצמה עיניים חזק.
הבית במושב.
בית קטן בגליל התחתון, עם גג רעפים אדום, מחסן עץ עקום, שתי שורות גפנים, תאנה גדולה ועצי רימון שאשתו המנוחה של יעקב, חנה, שתלה לפני כמעט ארבעים שנה. זה לא היה נכס מפואר. אבל בשביל יעקב זה היה המקום שבו החיים שלו עוד נשארו שלמים.
בכל אביב הוא היה מבקש מאייל לקחת אותו לשם. גוזם ענפים, מתקן ברז דולף, יושב על מדרגת האבן ליד הדלת ומסתכל על השביל כאילו חנה עוד מעט תחזור מהחצר עם קערת תאנים.
— שם אני עדיין שומע אותה, — אמר פעם לרונית.
יעקב עבר לגור אצלם לפני שנתיים, אחרי דלקת ריאות קשה. תמר אז מיהרה להסביר שאין לה מקום, שבעלה ארז לא מסתדר עם אנשים מבוגרים, שיש לה עבודה תובענית, ילדים מתבגרים, משכנתא, כאבי גב וכל סיבה אפשרית.
רונית לא התווכחה. היא דווקא פחדה בהתחלה. חמיה בדירה קטנה, מרשמים, בדיקות, בישולים, כביסות. אבל יעקב התגלה כאדם שקט ועדין. הוא היה אומר תודה על כל כוס תה, מקפל את העיתון אחרי הקריאה, שוטף את הצלחת שלו, ולפעמים מניח על השולחן ורד קטן שקנה בדרך מהמכולת.
רוב היום היה יושב ליד החלון עם ספרים ישנים ומחברת חומה, עבה, עם כריכה מתקלפת. הוא כתב בה כל הזמן. תאריכים, שמות, מחשבות, זיכרונות. תמר קראה לזה „השרבוטים של אבא”.
רונית קראה לזה נשמה.
— כבר מצאתי מקום מצוין, — אמרה תמר מעבר לקיר. — בית אבות פרטי ליד חדרה. יש שם גינה, אחות, ארוחות מסודרות. נמכור את הבית במושב, נשלם לו על טיפול טוב, ומה שיישאר נחלק בינינו.
— נחלק בינינו? — קולו של אייל נשמע פתאום חנוק.
— ברור. אני הבת שלו בדיוק כמוך. גם לי מגיע. המטבח שלי מתפורר כבר שנים, וארז חייב להחליף רכב. אתה חושב שאני אעמוד בצד בזמן שאתם גרים עם אבא ונהנים מהכסף שלו?
רונית התיישבה במיטה.
נהנים?
היא נזכרה בלילות שבהם יעקב השתעל והיא קמה להכין לו אדים. בבקרים שבהם מדדה לו לחץ דם לפני העבודה. בפעם שבה התבלבל באוטובוס והיא עזבה הכול ונסעה להביא אותו, והוא התנצל כל הדרך כמו ילד. היא נזכרה בתמר, שהגיעה פעם בשלושה חודשים, בדקה בעיניים חדות אם קנו מקרר חדש, ואז סיפרה כמה קשה לה.
— ומה רונית תגיד? — שאל אייל פתאום. — היא זאת שמטפלת בו רוב הזמן.
תמר צחקה.
— רונית? ממתי כלה מחליטה על רכוש משפחתי? עם כל הכבוד, היא לא הבת שלו. היא צריכה להגיד תודה שיש לה גג מעל הראש ולא להתערב בעניינים שלא שייכים לה.
זה כבר הספיק.
רונית קמה מהמיטה. היא אפילו לא חיפשה נעלי בית. הלכה יחפה אל המטבח, פתחה את הדלת, והפרקט הישן חרק תחת רגלה.
תמר השתתקה.
היא ישבה ליד השולחן, לבושה בחולצה לבנה מגוהצת, צעיף משי דק סביב הצוואר וטבעת גדולה מדי על האצבע. אייל ישב מולה, כפוף, כאילו כל מילה של אחותו הורידה אותו עוד סנטימטר לתוך הכיסא.
— אה, התעוררת, — אמרה תמר בחיוך מתוק ומזויף. — אנחנו רק מדברים על טובת אבא.
רונית נשענה על המשקוף.
— שמעתי. טובת אבא אצלך נשמעת כמו מטבח חדש ורכב לארז.
חיוכה של תמר נעלם.
— סליחה?
— שמעת מצוין. את לא דואגת לאבא שלך. את ממהרת לחלק אותו בעודו חי.
— את עוברת גבול.
— לא. את עברת אותו כשדיברת על איש חי כאילו הוא כבר תיק ירושה.
אייל הרים את הראש.
— רונית…
— גם אתה צריך לשמוע, אייל. אבא שלך לא חפץ. הוא לא בעיה שצריך לארוז. הוא אדם. והוא מבין הכול. לפעמים הוא שוכח איפה הניח משקפיים, אבל הוא לא שכח מי בא לבקר אותו ומי בא לבדוק כמה נשאר לו.
תמר קמה בחדות.
— מי את בכלל שתדברי אליי ככה? את לא מהמשפחה שלנו.
רונית פתחה את הפה לענות, אבל אז נשמע מפתח בדלת.
שלושתם קפאו.
הדלת נפתחה לאט.
יעקב נכנס פנימה.
הוא לא היה חלש כפי שתמר אהבה לתאר. הוא היה רזה יותר משהיה פעם, נכון, וההליכה שלו איטית יותר. אבל גבו היה ישר, עיניו בהירות, ובידו הוא החזיק את המחברת החומה.
מאחוריו עמד השכן מנחם, שהביא אותו מהטיול. יעקב סימן לו בעדינות שהוא יכול ללכת וסגר את הדלת.
— אבא… — תמר אמרה בקול רך מדי. — חזרת מוקדם.
— כנראה טוב שחזרתי, — אמר יעקב. — שמעתי מספיק כבר מהמסדרון.
פניה של תמר התרוקנו מצבע.
— אבא, אל תיקח ללב. דיברנו על פתרונות. רק רציתי שיהיה לך טוב.
יעקב הביט בה זמן ארוך.
— תמר, כשאדם רוצה שיהיה לאביו טוב, הוא שואל אותו מה עושה לו טוב. הוא לא מוכר לו את הבית מעל הראש.
היא שתקה.
יעקב התיישב בראש השולחן ופתח את המחברת.
— את קוראת לזה שרבוטים, נכון? אז בואי אסביר מה יש כאן. פה כתוב מתי חנה שתלה את הרימון הראשון. פה כתוב כמה פעמים רונית לקחה אותי לרופא בלי שאייל בכלל ידע, כי לא רציתי להפריע לו בעבודה. פה כתוב מתי את באת לבקר. גם זה כתוב. כל שלושה חודשים בערך. תמיד עם עוגה יבשה ועם שאלות על כסף.
— אבא! — תמר נעלבה. — זה לא הוגן.
— לא הוגן זה לדבר על אבא שלך כאילו הוא כבר לא נמצא בחדר.
אייל קם.
— אבא, אני מצטער. הייתי צריך לעצור את זה.
יעקב הרים אליו יד.
— כן. היית צריך. אבל אתה לפחות עוד מתבייש. זה סימן טוב.
תמר שילבה ידיים.
— אז מה עכשיו? אתה תיתן לרונית להחליט בשבילך? היא הרי מלאך, נכון? ואנחנו הילדים הרעים?
יעקב סגר את המחברת לאט.
— לא. אני כבר החלטתי בעצמי.
הוא הוציא מתוך המחברת מעטפה מקופלת.
— לפני חודש הייתי אצל עורכת דין. הבית במושב לא למכירה. אחרי מותי הוא יעבור לקרן קטנה שתקים שם בית מנוחה למטפלים בבני משפחה קשישים. אנשים כמו רונית. אנשים שמבשלים, מסיעים, קמים בלילה, ולא מקבלים על זה מחיאות כפיים.
רונית כיסתה את פיה ביד.
— יעקב, לא…
— כן, רונית. חנה הייתה רוצה את זה. היא תמיד אמרה שהבית הזה נבנה בשביל לתת צל למי שעייף.
תמר התיישבה בחזרה כאילו מישהו דחף אותה.
— ומה איתנו? אני הבת שלך.
— את בתי, ותמיד תהיי. בצוואה יש לך חלק מהחסכונות, כמו לאייל. אבל הבית לא יהפוך למטבח שלך ולא לרכב של ארז. את הבית הזה חנה ואני לא בנינו כדי שימכרו אותי יחד איתו.
דממה נפלה במטבח.
רק הקומקום התחיל לרעוד על הגז, ורונית מיהרה לכבות אותו.
תמר לקחה את התיק שלה.
— יפה מאוד. אז הכלה ניצחה.
יעקב הביט בה בעצב.
— לא, תמר. אף אחד לא ניצח. היום פשוט ראיתי מי ספר אותי בכסף ומי ספר לי כדורים בזמן.
היא יצאה בטריקת דלת.
אייל לא רץ אחריה. בפעם הראשונה בחייו, הוא נשאר ליד אביו.
אחרי אותו יום הבית השתנה. אייל הפסיק להתחבא מאחורי רכות האופי שלו והתחיל לקחת אחריות. הוא לקח את יעקב לבדיקות, נסע איתו למושב, למד איך גוזמים גפן ואיך מתקנים את שער העץ שלא נסגר טוב.
רונית ויעקב נסעו לשם גם יחד. היא הייתה יושבת ליד התאנה עם כוס תה, והוא היה מספר לה על חנה. על השנה הראשונה שלהם בבית. על הגשם שנכנס דרך הגג. על הילדה הקטנה תמר שרצה יחפה בשביל, הרבה לפני שהפכה לאישה שמודדת אהבה לפי ירושה.
חצי שנה אחר כך תמר התקשרה.
היא לא ביקשה סליחה מיד. קודם בכתה. אחר כך שתקה. בסוף אמרה:
— אבא, אני לא יודעת מתי הפכתי להיות כזאת.
יעקב ענה:
— תחזרי לפני שיהיה מאוחר מדי. לא בשביל הבית. בשביל עצמך.
היא חזרה לאט. לא הכול תוקן. יש דברים שנשברים ונשאר בהם קו דק גם אחרי שמדביקים. אבל הפעם, כשבאה, לא בדקה מה חדש בדירה. היא הביאה מרק חם, ישבה ליד אביה ושאלה:
— מה כתבת היום במחברת?
יעקב חייך.
כעבור שנתיים, כשהבית במושב הפך באמת למקום מנוחה קטן למשפחות שמטפלות בהורים קשישים, תלו בכניסה דף ממוסגר מתוך המחברת שלו.
היה כתוב שם:
„אדם זקן אינו רכוש שמחכה לחלוקה. הוא זיכרון חי, ידיים שעבדו, לב שאהב, ושנים שאי אפשר למכור. מי שממהר להיפטר ממנו בשביל ירושה, עלול לגלות מאוחר מדי שהוא מכר את הדבר היחיד שהיה שווה לשמור.”
