— כל הקיץ עבדתי כאן לבד, ואתם נזכרתם לבוא בדיוק כשהכול בשל לשקיות?
דנה עמדה בין הערוגות במושב ליד חדרה, עם מעדר בידיים ובוץ על המכנסיים. הקול שלה רעד. לא מכעס על העגבניות. מכעס על כך שאחותה לא ראתה את החודשים שמאחוריהן.
ליד השער עמדה מיכל, אחותה הצעירה, בנעלי ספורט לבנות ושמלה בהירה. בעלה, אורי, כבר עמד ליד עץ התפוחים עם שקית בד גדולה. בפנים היו מלפפונים, פלפלים, עגבניות ותפוחים שנקטפו בלי לשאול.
— דנה, אל תגזימי — אמרה מיכל. — המשק היה של סבתא. עכשיו הוא של שתינו.
סבתא חנה נפטרה בחורף. דנה טיפלה בהלוויה, במסמכים, בבית, בשכנים, בחשבונות. מיכל הגיעה ליום אחד, בכתה ליד הקבר, ואחר כך אמרה שהיא חייבת לחזור לעבודה בתל אביב.
על המרפסת הישנה היא אמרה אז:
— אני לא בנויה לגינה. אם את רוצה להתעסק בזה, תעשי מה שבא לך. אני לא מפריעה.
דנה חשבה שזו הבנה.
באביב היא לקחה חופשה ארוכה. החצר הייתה כמעט אבודה. עשבים גבוהים, שיחי פטל סבוכים, עצי הדר עם ענפים יבשים, חממה שבורה. השכנה רחל מעבר לגדר אמרה:
— ילדה, זה לא יום עבודה. זה חיים שלמים.
דנה חייכה.
— אז נתחיל ביום אחד.
היא קמה לפני הזריחה. עישבה, שתלה, השקתה, גזמה, קשרה עגבניות, אספה חלזונות אחרי גשם, למדה מהשכנים איך להציל מלפפונים בלי רעלים. הידיים שלה התמלאו יבלות, הגב כאב, אבל החצר חזרה לנשום.
מיכל הגיעה פעם אחת ביוני. שתתה קפה, התלוננה על יתושים ואמרה:
— נהיית ממש חקלאית.
היא לא שאלה אם צריך עזרה.
ועכשיו היא באה עם שקיות.
אורי משך ענף תפוחים חזק מדי, וכמה פירות נפלו ונחבלו.
— תפסיקו — אמרה דנה. — לפחות תשאלו.
מיכל קיפלה ידיים.
— לשאול על מה ששלי? את נהיית קמצנית.
המילה הזו פגעה.
— קמצנית? איפה היית כשסחבתי מים בחום? כשקמתי בחמש בבוקר? כששמרתי על השתילים מהרוח? את רואה רק את הירקות, לא את העבודה.
רחל התקרבה לגדר.
— היא צודקת, מיכל. ראינו אותה כל הקיץ. את לא היית כאן.
מיכל הסתובבה.
— אלה עניינים משפחתיים.
השכן יעקב הצטרף מהצד השני.
— משפחה זה לא רק חתימה על צוואה. משפחה זה גם לבוא כשיש בוץ, לא רק כשיש תפוחים.
אורי הביט בשקית שבידו ולאט הניח אותה על הקרקע.
— היינו צריכים להתקשר, אמר.
— הייתם צריכים לבוא לעזור, אמרה דנה.
מיכל האדימה.
— טוב. תשמרי את כל הגינה לעצמך.
דנה נשמה עמוק.
— אני אחלק בשמחה. עם מי שמכבד. בעונה הבאה תבואי לשתול, לעשב, להשקות. ואז נדבר על חצי.
מיכל הלכה בכעס. אורי מלמל סליחה ויצא אחריה.
אחרי שהרכב נעלם, דנה התיישבה על מדרגות המרפסת ובכתה. רחל נכנסה בלי לשאול והניחה יד על כתפה.
— לפעמים מי שקרוב בדם רחוק בעבודה, אמרה.
בערב ישבו דנה, רחל ויעקב על המרפסת. אכלו עגבניות עם מלח ולחם טרי. הגינה הייתה קצת פגועה, אבל חיה. כמו הלב שלה.
שבועיים אחר כך מיכל שלחה הודעה:
„אם אבוא בשבת… תלמדי אותי מה עושים?”
דנה ענתה אחרי שעה:
„תבואי עם בגדים שלא חבל ללכלך.”
כי ירושה אמיתית לא מתחילה כשהסל מתמלא.
היא מתחילה כששתי ידיים נכנסות לאותה אדמה.
