כל המושב אמר שבעלי הוא אדם למופת.
רק אני ידעתי אילו ידיים יש לו כשהדלת נסגרת.
שמי אסתר. כמעט ארבעים שנה חייתי עם יעקב בבית קטן במושב בגליל התחתון. בחוץ הוא היה איש של כולם. מתקן שערים, סוחב שולחנות לבית הכנסת, עוזר לאלמנה מהרחוב להחליף בלון גז, מחייך לילדים, אומר לכל אחד מילה טובה.
— זכית, אסתר, — היו אומרות לי הנשים ליד המכולת. — יעקב שלך זהב.
ואני הייתי מחייכת.
לא בעיניים. רק בשפתיים.
מטפחת הייתי קושרת נמוך, כמעט עד הגבות. גם ביולי. גם כשחם כל כך שהאוויר עומד מעל האספלט. במושב התרגלו.
— אסתר תמיד קר לה, — צחקו. — אפילו בקיץ היא עם מטפחת.
— דם חלש, — הייתי עונה.
רק שולה, השכנה שלי, לא צחקה. היא הייתה אישה עם לשון חדה ועיניים שלא מפספסות. לפעמים הייתה עומדת ליד הגדר ושואלת:
— הכול בסדר אצלך?
— בסדר.
במקומות קטנים אנשים יודעים לשאול חצי שאלה. וגם לקבל חצי תשובה, כדי לא להסתבך עם האמת.
בתחילת הנישואים יעקב לא הרים יד. הוא הרים קול. קול נמוך, קר, כזה שגורם לך להרגיש אשמה עוד לפני שאת יודעת במה. אחר כך באו הדחיפות. אחר כך האחיזה החזקה בזרוע. אחר כך סימנים שמטפחת ושרוול ארוך יודעים להסתיר.
ואני למדתי לחיות בזה.
לא כי זה נהיה קל. כי לפעמים אישה לומדת להקטין את עצמה עד שהיא כמעט לא תופסת מקום, רק כדי שהבית לא יתפוצץ.
הבן שלנו עבר לחיפה. התחתן, נולדו לו ילדים. בטלפון תמיד אמרתי לו שהכול טוב. שאבא שלו עוזר במושב. שאני מכינה חמוצים. שהגינה בסדר.
החמוצים והשימורים היו הנחמה שלי.
אותו קיץ התחלתי מוקדם. מלפפונים במלח, עגבניות, ריבת שזיפים, קומפוט דובדבנים, פלפלים קלויים בצנצנות. הידיים שלי נסדקו מהמלח ומהחומץ, הגב כאב לי בלילה, אבל המזווה היה מסודר כמו תפילה. צנצנת ליד צנצנת, מכסה ליד מכסה, תווית בכתב יד.
ערב אחד יעקב חזר מהבית של ניסים. מיד שמעתי לפי הצעדים שהוא שתה. כבדים, עקומים, גוררים. בחוץ היה חום מחניק, עננים שחורים עמדו מעל ההר, כאילו גם השמיים עצרו נשימה.
הוא ירד ישר למזווה.
ואז נשמע הרעש.
זכוכית נשברת. הרבה זכוכית. נוזל נשפך על רצפה.
ירדתי במדרגות וראיתי את כל העבודה שלי מרוסקת. עגבניות התערבבו עם ריבת שזיפים, מלפפונים התגלגלו בין שברי זכוכית, ודובדבנים אדומים נראו על הרצפה כמו דם שאסור לקרוא לו בשם.
יעקב עמד באמצע, מתנדנד.
— מה את מסתכלת? — נהם. — המדף שלך עקום. הכול נפל בגללך.
המדף לא היה עקום.
הוא בעט בו.
לא אמרתי דבר.
הסתכלתי רק על צנצנת אחת של קומפוט דובדבנים שנשארה שלמה בקצה המדף העליון. אחת מכל השורה. כאילו מישהו השאיר לי סימן: עוד לא הכול נשבר.
בבוקר הוא ישב ליד השולחן וחיכה לחביתה.
היד שלי נשלחה למחבת מעצמה. מתוך הרגל. ואז ראיתי את האצבעות שלי: סדוקות, נפוחות, עם חתכים קטנים מהזכוכית.
הנחתי את המחבת.
— היום תכין לבד.
הוא הרים את הראש.
— מה אמרת?
יצאתי לחצר.
למחרת היה יום המושב. יעקב לבש חולצה לבנה מגוהצת, התגלח, שם בושם. לפני שיצאנו הוא לחש:
— תורידי את המטפחת הזאת. אנשים יחשבו שאני מחזיק בבית משוגעת.
לא הורדתי.
ברחבה ליד המועדון סידרו שולחנות. נשים הביאו סלטים, חלות, עוגות. גברים הרימו ספסלים. יעקב מיד נהיה האיש שכולם הכירו.
— תני לי, אסתר, את לא צריכה לסחוב! — אמר בקול רם ולקח ממני מגש.
רבקה מהמכולת חייכה.
— איזה בעל דואג יש לך.
רציתי להגיד לה: הדאגה שלו מתחילה כשיש עדים.
אבל שתקתי.
שולה עמדה ליד שולחן העוגות. היא הסתכלה על המטפחת שלי. על השרוולים הארוכים. על הפנים שלי. הפעם לא הסיטה מבט.
אחר כך חזרנו הביתה להביא את הבורקסים שנשארו בתנור. ברגע שהדלת נסגרה, החיוך של יעקב נעלם.
— את עושה לי בושות, — סינן. — עומדת שם כמו אבלה.
— אולי כי אני מתאבלת כבר שנים.
הוא קפא.
גם אני.
לא תכננתי להגיד את זה.
הוא התקרב.
— תחזרי על זה.
היד שלו התרוממה מעט.
ואז נשמעה דפיקה חזקה בדלת.
שולה פתחה ונכנסה בלי לחכות. מאחוריה עמד מזכיר המושב ושוטר קהילתי שבא לאבטח את האירוע.
— באתי לעזור עם הבורקסים, — אמרה שולה. — וגם לבדוק למה כל כך שקט פה כשאתם לבד.
יעקב החוויר.
— תצאו מהבית שלי.
שולה לא זזה.
— אסתר, תורידי.
הבנתי.
קשר המטפחת היה הדוק. האצבעות רעדו. אבל משכתי. הבד החליק על הכתפיים.
אף אחד לא דיבר.
השוטר הסתכל לרגע ואז הוריד עיניים, לא מתוך התעלמות אלא מתוך כבוד. מזכיר המושב לחש משהו שלא שמעתי. שולה נשמה עמוק.
יעקב אמר מהר:
— היא נפלה. היא תמיד נופלת.
הפעם הסתכלתי לו ישר בעיניים.
— נכון. אני נופלת כבר שנים. תמיד כשאתה קרוב.
המילים האלה היו חלשות, אבל הן פתחו דלת שלא נסגרה עוד.
באותו ערב לא חזרתי אליו. שולה לקחה אותי אליה. הושיבה אותי במטבח, נתנה לי תה, והתקשרה לבן שלי. כשהוא הגיע מחיפה בלילה וראה אותי, הפנים שלו התפרקו.
— אמא, למה לא אמרת?
— רציתי שיהיה לך אבא בזיכרון.
הוא תפס לי את היד.
— אני מעדיף אמת כואבת על שקר שממשיך לפגוע בך.
יעקב ניסה אחר כך לספר לכולם שאני מבולבלת, ששולה הכניסה לי רעיונות, שהוא כל השנים היה בעל טוב. אבל משהו במושב השתנה. אנשים ראו. וברגע שרואים, כבר אי אפשר לחזור לנוחות של לא לדעת.
נסעתי עם הבן שלי לחיפה. בהתחלה פחדתי מכל דבר: מהמעלית, מהרחוב, מזה שאהיה נטל. כלתי סידרה לי חדר קטן ואמרה:
— אמא אסתר, בבית שלנו לא מסתירים פנים.
הגירושים היו ארוכים. יעקב נלחם על הבית, על הרהיטים, אפילו על המזווה. בסוף קיבלתי חלק מספיק כדי לשכור דירה קטנה ליד הים. בפעם הראשונה בחיי היה לי מפתח שרק אני מחזיקה.
בסתיו הכנתי שוב ריבת שזיפים.
שש צנצנות בלבד.
סידרתי אותן על מדף קטן במטבח. עמדתי מולן הרבה זמן. אף אחת לא נשברה. אף אחד לא קרא לזה שטויות. אף אחד לא נכנס בצעדים כבדים.
שנה אחר כך חזרתי ליום המושב. בלי מטפחת. שיער אפור קצר, שמלה פשוטה, צוואר גלוי. אנשים הביטו בי, וחלקם השפילו מבט. שולה באה וחיבקה אותי.
— חם לך?
חייכתי באמת.
— סוף סוף.
כי יש נשים שלא בורחות ביום הראשון שכואב.
הן הולכות ביום שבו הן מבינות שהכאב כבר לקח מספיק שנים — ושמה שנשאר מהחיים שייך להן, לא לפחד.
