שישי בערב הריח מאספלט רותח, דלק ועייפות כזו שנדבקת לעצמות. אחרי שעתיים פקקים בדרך מירושלים למושב של סבא שלי ליד השרון, חלמתי רק על דבר אחד: לפתוח את השער הישן, לשבת במרפסת עם לימונדה קרה ולשמוע שקט.
לא הודעתי לאף אחד שאני באה. ההורים שלי היו בחופשה בצפון, המפתח תמיד היה אצלי בתיק, ואת הטלפון כיביתי בכוונה. רציתי יומיים בלי הודעות, בלי עבודה, בלי אנשים.
אבל השער היה פתוח.
בחניה עמד ג׳יפ כחול שלא הכרתי. הדשא היה מכוסח. מהחצר עלו מוזיקה, צחוק של ילדים וריח של בשר על האש.
חשבתי שטעיתי בבית.
ואז ראיתי את עץ הלימון של סבא. את הספסל הישן. את העציץ עם הבזיליקום שאני שתלתי.
זה היה הבית שלנו.
לקחתי מהאוטו פנס מתכת כבד והתקדמתי בשקט.
במרפסת ישבה משפחה זרה. גבר בחולצה לבנה מזג יין. אישה חתכה סלט. שני ילדים רצו אחרי כלב זהוב, ונער עמד ליד המנגל.
— סליחה… אמרתי.
המוזיקה השתתקה.
הגבר קם.
— ערב טוב. את כנראה טעית. זה שטח פרטי.
— נכון, אמרתי. שלי.
האישה החווירה. הגבר התחיל להסביר שהם שכרו את הבית לכל הקיץ, שילמו מראש, יש חוזה, היה מתווך.
הבאתי את המסמכים מהרכב. רחוב האורנים 14, בעלים: נועה רוזן. אני.
בחוזה שלהם היה כתוב רחוב האגם 14, במושב הסמוך, בעלים בשם שלא הכרתי. הבית ההוא נשרף לפני שנתיים.
הגבר, עמית, התיישב לאט.
— שילמנו על שלושה חודשים.
אשתו, יעל, התחילה לבכות.
— המתווך נתן לנו מפתח. הוא אמר שהחפצים בארונות של סבא של הבעלים ושלא ניגע בהם.
ואז הבנתי.
המפתח מתחת למדרגה השלישית.
אבא שלי השאיר אותו שם שנים, כי „במושב כולם מכירים את כולם”. מישהו ראה. מישהו ניצל.
המתווך לא ענה. המודעה נמחקה. אבל לעמית היו הודעות, שם בהעברה בנקאית ותמונה.
כבר היה כמעט חצות. לא יכולתי לזרוק משפחה עם ילדים וכלב לרחוב.
— אתם נשארים הלילה, אמרתי. מחר הולכים למשטרה. ועכשיו תורידו את הבשר מהאש, כי הוא עומד להפוך לפחם.
הילדים צחקו קודם. אחר כך גם אנחנו.
אכלנו יחד לאור נרות, כי בדיוק אז הייתה הפסקת חשמל בכל המושב. הכלב, טופי, נשכב לידי כאילו החליט שאני חלק מהלהקה. יעל הביאה עוגת שזיפים מהמקרר — מהמקרר שלי, עם השזיפים שלנו — ואני כמעט פרצתי בצחוק מהאבסורד.
למחרת הגשנו תלונה. המתחזה נמצא אחרי כמה שבועות. הוא היה קרוב משפחה של שכן שידע איפה אבא מחביא את המפתח. חלק מהכסף חזר, חלק עדיין בתהליך.
אבל הדבר המוזר קרה אחר כך.
כשההורים שלי חזרו ושמעו הכול, אמא הסתכלה על הדשא המכוסח, המרזב המתוקן והילדים שמשחקים בחצר.
— נועה, אמרה, אולי נשכיר להם את הקומה התחתונה באופן מסודר? אנשים טובים. והבית סוף סוף חי.
וכך עשינו.
היום שוב שישי. אני עוצרת ליד השער. הג׳יפ הכחול בחניה. טופי רץ אליי ונובח משמחה. יעל מסדרת שולחן במרפסת, עמית ליד המנגל, והילדים צועקים:
— נועה הגיעה!
לפעמים את נוסעת לבית ישן כדי להיות לבד.
ובסוף מגלה שמשפחה זרה החזירה לו את הקול.
