דניאל עמד באמצע דירת הסטודיו החדשה שלו בפתח תקווה, עם גרביים רטובות בתוך תערובת של אוכל כלבים, חול מפוזר ושתן. מולו שכב כלב לבן ענק ולעס בשלווה את הדרכון שלו.
— הוא רק מתרגל — אמרה יעל בשקט.
— מתרגל? הוא אכל לי את הדרכון, יעל. אנחנו גרים בקומה שמונה עשרה, והמעלית שוב לא עובדת. זה לא גור, זה טרקטור עם פרווה.
הכלב נקרא שלג. כך היה כתוב בפתק שהשליח השאיר: „כלב יכריח אתכם לצאת לאוויר. נשיקות, אמא.”
אמא של יעל, רותי, תמיד טענה שדניאל „ילד מחשבים רכרוכי“ שמחזיק את הבת שלה בכלוב בטון במקום לקנות בית עם גינה. קודם היא הביאה מקלות הליכה, אחר כך מנוי לבריכה, אחר כך הרצאות על בריאות. אבל כלב ענק מסוג רועה אסייתי מעורב היה שיא חדש.
— אמא אמרה שהוא מבית גידול — בכתה יעל. — עם תעודות. שהיא שילמה עליו הרבה.
דניאל מצא את פנקס החיסונים. לא היה שם בית גידול. היה חותמת של עמותה ליד ראש העין. הוא התקשר.
— שלג? כן, זוכרת — אמרה מתנדבת. — גדול, צעיר, צריך מרחב. האישה שלקחה אותו אמרה שיש לה בית פרטי עם חצר וגדר גבוהה.
יעל הביטה בו בלי לומר מילה.
ואז דניאל מצא בכיס של כלוב הנשיאה צילום של חוזה שכירות. החוזה של רותי. סעיף מודגש: „חל איסור מוחלט על החזקת בעלי חיים. הפרה תגרור פינוי מיידי ללא החזר פיקדון.”
האמת הייתה ברורה. רותי לקחה כלב בחינם, כנראה כי בן הזוג החדש שלה הבטיח בית במושב. כשהוא סירב, היא לא יכלה להחזיק את הכלב בדירה השכורה. אז היא שלחה אותו לבת שלה עטוף כמחווה אימהית.
יעל התיישבה על הרצפה.
— היא שיקרה לי.
דניאל הסתכל על שלג. הכלב לא היה אשם. הוא היה מבולבל, גדול מדי, צעיר מדי, תקוע במקום קטן מדי.
— אותו לא נעניש — אמר. — אבל גם לא נבלע את השקר הזה.
הם התקשרו לעמותה. נמצא בית אומנה מתאים עם חצר וניסיון. רותי תצטרך לחתום על ויתור ולשלם על הנזקים.
בערב הם הגיעו אליה.
— איפה הכלב? — שאלה מיד.
— במקום בטוח — אמרה יעל. — רחוק מהדירה שלנו ומהשקרים שלך.
דניאל הניח את המסמכים על השולחן.
— בית גידול? שקר. מחיר גבוה? שקר. בית עם גינה? שקר. דירה שאסור להחזיק בה בעלי חיים? אמת.
רותי התפרצה.
— רציתי לעזור לכם!
יעל הרימה את הראש.
— לא. רצית להציל את הפיקדון שלך ולהמשיך לשלוט לנו בחיים.
זו הייתה הפעם הראשונה שיעל לא הגנה עליה.
— את תחתמי. את תשלמי. ואת תחזירי לנו את המפתח.
רותי צעקה ובכתה, אבל הפעם הדמעות שלה לא ניהלו את החדר.
חודש אחר כך שלג גר אצל משפחה בגליל, עם חצר גדולה ואיש שמבין בכלבים גדולים. כשהם באו לבקר, הוא רץ בדשא ואז נשכב בצל, רגוע.
יעל חייכה בעצב.
— לפחות הוא מצא בית.
דניאל לחץ את ידה.
— וגם אנחנו מצאנו גבול.
לפעמים מתנה היא לא מתנה.
לפעמים היא בעיה שמישהו אחר קשר עליה סרט.
והאהבה לעצמך מתחילה ברגע שבו אתה אומר: אני לא אגדל את השקר שלך בתוך הבית שלי.
