יואב התכופף אל הכלב רק בגלל הדיסקית שעל הקולר.
הכלב ישב ליד פחי האשפה מאחורי מכולת קטנה בחולון. הוא לא נבח, לא ייבב, לא רץ אחרי אנשים. הוא פשוט ישב שם, רזה, פרווה ג׳ינג׳ית סבוכה, צלעות בולטות, עיניים חומות ועייפות כאילו כבר למד שאנשים ממהרים מדי בשביל כאב שקט.
אבל הקולר היה טוב. עור ישן, סדוק, ועדיין חזק. על הטבעת הייתה תלויה דיסקית נחושת קטנה בצורת עצם.
מספר טלפון.
יואב ניקה אותה באצבע וקרא את הספרות.
ואז קרא שוב.
הלב שלו נעצר לרגע.
המספר היה מוכר.
לא כמו מספר ששומרים בזיכרון. יותר כמו ריח של בית ישן, שמופיע פתאום ומחזיר אותך למקום שלא ביקרת בו שנים.
הוא התקשר.
צלצולים ארוכים. אין מענה. אין תא קולי. רק שקט, ואז ניתוק.
הכלב הרים אליו מבט.
— ומה אני אמור לעשות איתך עכשיו?
כשהלך, הכלב קם והלך אחריו. לא צמוד. שתי פסיעות מאחור. בכל מעבר חציה עצר. ליד הכניסה לבניין התיישב וחיכה.
מאז הגירושים יואב גר לבד בדירת שני חדרים ברמת גן. הוא סידר לעצמו חיים שלא מבקשים ממנו כלום. אין עציצים, אין דגים, אין אנשים שמחכים. הוא אכל ליד הכיור, נרדם מול טלוויזיה, וקרא לזה שקט.
אבל את הכלב הוא הכניס.
הוא מילא קערת סלט במים. הכלב שתה הרבה זמן. אחר כך עבר בבית לאט: ריחרח את השטיח, את הדלת, את הרדיאטור הישן, את כיסא המטבח. נקניק שהניח לו נשאר על הרצפה. הכלב נשכב ליד הקיר, הניח את הראש על הכפות.
יואב הביט שוב במספר.
ואז פתח אנשי קשר.
מוסך. רופא שיניים. עבודה. דירה.
ואז: „אמא“.
אותו מספר.
הטלפון רעד לו ביד.
אמא שלו, רחל, נפטרה לפני שנה ושמונה חודשים. שבץ. שלושה ימים בבית חולים. הוא הגיע מאוחר מדי. הסביר לעצמו שהייתה ישיבה, שהנסיעה ארוכה, שאף אחד לא ידע שזה הסוף. כולם אמרו לו: „לא יכולת לדעת.“
אבל הוא ידע דבר אחר.
היו הרבה פעמים שיכול היה לבוא ולא בא.
למחרת נסע לשכונה שלה בבת ים. הבניין נראה קטן יותר ממה שזכר. חדר מדרגות עם ריח של אקונומיקה וחתולים. על תיבת הדואר עוד היה כתוב בכתב דהוי: „ר. בן דוד“.
השכנה, מרים, פתחה את הדלת לפני שדפק.
— יואב. ידעתי שתגיע יום אחד.
במטבח שלה היה ריח של מרק עוף ושמיר. היא מזגה לו תה.
— מצאתי כלב — אמר. — ג׳ינג׳י. על הקולר שלו המספר של אמא.
מרים הורידה את העיניים.
— זה ג׳ינג׳י.
— אמא החזיקה כלב?
— לא החזיקה. הוא בא אליה. ישב ליד הדלת שלה ערב אחד בגשם. רטוב, רעב, שקט. היא פתחה ואמרה: „אם הוא מצא אותי, כנראה מישהו צריך לפתוח לו.“
יואב לא הצליח לדבר.
מרים סיפרה שרחל הייתה יוצאת איתו כל יום. לאט, כי הברכיים כאבו לה. לפעמים רק עד הספסל. לפעמים עד הים. היא עשתה לו דיסקית עם המספר שלה כי פחדה לאבד אותו.
— היא אמרה שהוא הולך תמיד שתי פסיעות מאחוריה. כמו שומר שלא רוצה להפריע.
— למה היא לא סיפרה לי?
מרים לא מיהרה לענות.
— היא ניסתה. אתה תמיד היית באמצע משהו. היא לא רצתה להטריח.
המילה הזאת חתכה אותו. להטריח. אמא שלו, שהייתה קמה בלילה מכל שיעול שלו, פחדה להטריח אותו בשיחת טלפון.
כשלקחו אותה באמבולנס, ג׳ינג׳י נשאר ליד הדלת שלושה ימים. לא אכל. מרים שמה לו מים. ביום הרביעי הוא נעלם.
— חשבתי שמישהו לקח אותו. או שקרה לו משהו. אבל כנראה הוא חיפש.
— את מי?
— אולי אותה. אולי אותך.
יואב חזר הביתה בלי רדיו. הכלב חיכה במסדרון. הזנב זז פעם אחת, בזהירות.
יואב התיישב על הרצפה.
— אתה היית איתה — לחש. — כשאני לא הייתי.
הכלב הניח אף רטוב בכף ידו.
מאותו יום הדירה השתנתה. הייתה קערה ליד המקרר, רצועה ליד הדלת, שיערות על הספה, טיולים בבוקר. יואב התחיל לבקר בבית הקברות. בפעם הראשונה לקח את ג׳ינג׳י איתו. הכלב נשכב ליד המצבה כאילו חזר למקום מוכר.
יואב נגע באבן הקרה.
— אמא, אני מצטער. על כל הפעמים שאמרתי אחר כך. על כל אחר כך שלא הגיע.
הרוח עברה בין העצים. לא הייתה תשובה.
אבל ג׳ינג׳י נשם עמוק, והראש שלו נגע בנעל של יואב.
יואב הבין שאשמה לא מחזירה מתים. אבל היא יכולה ללמד את החיים משהו, אם לא בורחים ממנה. להתקשר בזמן. לבוא בזמן. לא לתת למי שאוהב אותך ללמוד לבקש פחות.
לפעמים אמא כבר לא יכולה לקרוא לך הביתה.
אז היא משאירה אחריה כלב עם מספר ישן על קולר.
והכלב מוצא אותך.
