נאור זיו נהג באוטובוס הזה שמונה שנים. קו 402, יוצא מבאר שבע בשבע וחצי בבוקר, עובר דרך להבים ומגיע לדימונה. הוא הכיר כל בור בכביש, כל תחנה, כל עיקול. הנוסעים היו בעיקר אותם אנשים: עובדי מפעלי ים המלח, כמה חיילים, זוג נשים מבוגרות שנסעו לקופת חולים. שגרה. בוקר של יום שלישי, ה־22 בספטמבר, לא נראה שונה מכל בוקר אחר.
היו על האוטובוס תשעה עשר נוסעים. אישה אחת, גברת שולה, ישבה ליד החלון עם שקית מ"שופרסל" על הברכיים, ולצידה גבר שקט שהיא לא הכירה. שלושה גברים ישבו לבדם ליד החלון, כל אחד במושב אחר, ולא דיברו ביניהם — רק אחד מהם החזיק טלפון ביד לאורך כל הנסיעה, כאילו מחכה לצלצול. בסוף האוטובוס ישב גבר מבוגר, כובע טמבל על הראש, בלי לזוז. שקט, כמו כל בוקר.
כשהאוטובוס יצא מהעיר לכיוון כביש 40, הבתים נעלמו והחלה הערבה. אין כלום מסביב חוץ מאבק וחול. נאור האזין לתחנת "כאן גימל" בווליום נמוך, כשלפתע ג'יפ שחור — מסוג שנראה כמו טויוטה פורטנר משופצת — הופיע מאחור, עקף בפראות ובלם בחדות ממש מול חזית האוטובוס.
נאור לחץ על הבלמים בכל הכוח. האוטובוס טולטל, מישהי צרחה, השקית מ"שופרסל" נפלה על הרצפה ותפוחים התגלגלו בין המושבים.
"מה זה הדבר הזה?" צעק מישהו מהאמצע.
נאור לא ענה. הוא הביט בג'יפ שחסם את כל הכביש, בלי אפשרות לעקוף לא מימין ולא משמאל. ואז נפתחו ארבע הדלתות בבת אחת, וירדו מהן חמישה גברים, כשהנהג נשאר מאחורי ההגה עם המנוע דולק. לשניים כובעי גרב על הפנים, לשלושה האחרים לא היה אכפת שמזהים אותם. בידיים — מוטות ברזל, אלת בייסבול אחת, ופטיש שבירה כבד.
נאור ראה כתבות כאלה בחדשות ערוץ 12 — התקפות על אוטובוסים בדרכים צדדיות בנגב, שוד נוסעים, טלפונים ותכשיטים. אבל לא חשב שיקרה לו. הוא לחץ על כפתור נעילת הדלתות, כיבה את המנוע ואמר בקול חד:
"אף אחד לא קם מהמושב. הדלתות נעולות. תישארו רגועים."
גבר בשורה השלישית הרים את הראש. "אתה בטוח שהדלתות יחזיקו?"
"הן משוריינות. אבל לא לנצח," אמר נאור.
באותו רגע נחת המכה הראשונה על השמשה הקדמית. סדק ארוך התפשט על פני הזכוכית. גברת שולה כיסתה את הראש בידיים. נאור אחז בהגה חזק יותר.
בחוץ הרים אחד השודדים את אלת הבייסבול וחבט בדלת. "תפתח! עכשיו!"
נאור שתק.
"אמרתי תפתח!" צעק שוב. "אחרת נכנסים בכוח!"
השאר החלו להכות בחלונות בו־זמנית. מוטות הברזל פגעו בזכוכית בעוצמה, שברירי זכוכית נפלו על הכביש, וההד התגלגל דרך שלדת האוטובוס. אחד ניפץ את המראה הצדדית, אחר שבר פנס, שלישי המשיך להלום בדלת הקדמית שוב ושוב. הם פעלו בביטחון מוזר, כאילו כבר ידעו בדיוק כמה זמן ייקח להם לפרוץ פנימה.
נאור הביט במראה הפנימית. למרות הרעש ושברי הזכוכית, שלושת הגברים שישבו לבדם ליד החלון לא זזו ממקומם, לא התכופפו, לא הרימו קול — רק החליפו ביניהם מבט קצר אחד, כמו אנשים שכבר סיכמו מראש מה יקרה ברגע שהדלת תיפתח. אף אחד לא בכה, אף אחד לא ביקש שיפתח את הדלת. רק גברת שולה נראתה באמת מבוהלת. הגבר לצידה התכופף לעברה ואמר בקול נמוך:
"תתכופפי. תתרחקי מהחלון. זהו."
היא שמעה לו בלי לשאול שאלה.
בחוץ המשיכו השודדים בעוצמה גוברת. אחד מהם טיפס על הפגוש הקדמי והנחית את הפטיש על השמשה. אחרי כמה מכות נפער חור גדול. רסיסי זכוכית נשפכו פנימה לתוך תא הנהג.
"זו האזהרה האחרונה!" צרח מנהיג הכנופיה. "תפתח את הדלת, אחרת מוציאים אותך דרך החלון!"
נאור הבין שאין טעם להמשיך לחכות. עוד כמה מכות והזכוכית תישבר לגמרי, ומישהו מהנוסעים עלול להיפצע. הוא לחץ על הכפתור. הדלתות נפתחו, וחמשת הגברים פרצו פנימה בריצה — כדי לגלות שהמלכודת האמיתית לא הייתה מולם, היא חיכתה להם בפנים.
הגבר שישב ליד גברת שולה קם מהמושב, בלי חיפזון. הוא לא היה נוסע רגיל — הוא היה רב־פקד אבירם כהן, שוטר יחידת יס"מ בפנסיה מוקדמת, שנסע באותו בוקר לביקור אצל אחיו בדימונה. שלושת הגברים שישבו לבדם ליד החלון היו שוטרי מג"ב בחופשה, חוזרים הביתה אחרי משמרת בגבול מצרים. הם זיהו את הג'יפ עוד לפני שהוא בלם, אבל החליטו לא לזוז — לחכות עד שהשודדים ייכנסו פנימה, לתוך מרחב סגור שבו לאף אחד מהם לא תהיה לאן לברוח.
השודד הראשון שקפץ פנימה עם אלת הבייסבול הספיק לעשות צעד אחד לפני שאבירם תפס לו את הזרוע וסובב אותה אחורה בתנועה אחת. האלה נפלה על הרצפה. שני שוטרי המג"ב קפצו על שני החברים הבאים, אחד קיבל מכה בבטן שהפילה אותו על המדרגות, השני נלכד בין שני מושבים ולא הצליח להרים את מוט הברזל שלו. השוטר השלישי, זה שהחזיק את הטלפון, הסתבר שצילם את כל האירוע מרגע שהג'יפ הופיע, וכעת עמד באמצע המעבר וחסם את הדרך לשודד הרביעי שניסה לברוח החוצה.
מנהיג הכנופיה, זה שצעק את האיומים, נשאר לבד ליד המדרגות. הוא הביט סביבו — ארבעה מהחברים שלו על הרצפה, נוסעים שקמו ממושביהם, ואיש אחד, מבוגר יותר משאר החבורה, שעמד ישר מולו בלי לזוז.
"תשכיב את הפטיש," אמר אבירם.
השודד הביט בו, ואז לעבר הג'יפ שנשאר חוסם את הכביש, מנוע דולק, הנהג שלהם כבר שכב על הרצפה עם ידיים מאחורי הגב לאחר שאחד השוטרים קפץ החוצה ושלף אותו מהמושב. אין לאן לברוח. הפטיש נפל.
תוך שמונה דקות הגיעה ניידת של משטרת הדרום מכיוון ירוחם, ואחריה שתי ניידות נוספות. חמשת השודדים נעצרו במקום. התברר שהכנופיה פעלה כבר במשך חודשיים בקטע הכביש בין דימונה לירוחם — שלושה מקרי שוד קודמים, באחד מהם נפצע נהג באורח בינוני. הג'יפ השחור נגנב מהחניון של קניון "כניון הנגב" חודש קודם לכן.
השמשה הקדמית נותרה עם חור בגודל כדור בסיס. נאור הסתכל בה ואמר לשוטר שרשם את העדות שלו: "שמונה שנים אני נוהג בקו הזה. חשבתי שאני מכיר כל דבר בכביש הזה." הוא לא סיים את המשפט.
גברת שולה קמה מהמושב, אספה את התפוחים שהתגלגלו מהשקית שלה, ושמה אותם בחזרה בשקית אחד אחד, בידיים רועדות, עד שהתפוח האחרון חזר למקומו.
