אם באותו יום דלת אל העבר הייתה נפתחת לפני שולמית אלבז, היא הייתה בוחרת לחזור לבוקר אחד בספטמבר, לפני שלושים ואחת שנה. אז הייתה בת חמישים ואחת, גרה בשכונת התקווה בתל אביב, בקומה שנייה בבניין בלי מעלית ברחוב הגפן. בעלה, מנחם, עבד כמסגר במוסך קטן ברחוב סלמה. הבן היחיד, עידו, עמד לעלות על מטוס לוונקובר.
עידו היה אז בן עשרים וחמש. גמר תואר בהנדסת תוכנה, ואמר שבארץ הוא נחנק — עלות דיור מטורפת, פוליטיקה, ותחושה שהוא רץ במקום. חבר ילדות שלו כבר עבד שם בחברת הייטק קנדית וסידר לו ראיון. שולמית בילתה את הלילה שלפני העזיבה בהכנת סיר חמין למקרר, בקיפול חולצות, ובתחיבת שטרות של מאה שקל בתוך גרביים שהוא ממילא לא היה לוקח לוונקובר.
בבוקר, ליד הדלת, הם רבו.
"תישאר עוד שנה," אמרה. "תראה מה קורה, אולי המצב פה משתפר."
"אמא, המצב לא משתפר. אני לא רוצה להיות בן שישים ולהגיד שחיכיתי."
"ואנחנו? גם אנחנו סתם מחכים?"
עידו סגר את המזוודה בחבטה.
"את תמיד עושה מזה קרב אשמה."
המילים האלה נשארו תלויות ביניהם כמו קיר. מנחם לקח אותו לנתב"ג. שולמית נשארה בבית, התעקשה שהיא עסוקה מכדי להיפרד. אחרי כמה דקות התחרטה, רצה במדרגות עם הסינר עדיין קשור על המותניים, אבל המונית כבר פנתה לכביש איילון.
במשך שנים דיברו בטלפון. בהתחלה כל שבוע, אחר כך פעם בחודש, ואז בעיקר בברכות לחגים. עידו התחתן שם עם קנדית בשם קלייר, נולדה להם בת, ופתח חברת ייעוץ טכני משלו. הבטיח לבוא לפסח, אבל תמיד היה פרויקט, לקוח, או שהטיסות היו יקרות מדי באותה תקופה. מנחם מת בלי לחבק את הבן שלו שוב. עידו הגיע להלוויה בהר הזיתים כשכבר סגרו את הקבר. שולמית הביטה בו ואמרה: "הגעת מאוחר. כרגיל."
עידו חזר לוונקובר יומיים אחרי השבעה. עברו אחת עשרה שנה בלי שנפגשו פנים אל פנים.
כשמלאו לשולמית שמונים ושתיים, הנכדה, מאיה, הגיעה לביקור בארץ — סטודנטית לרפואה, כבר דוברת עברית קלוקלת עם מבטא קנדי מצחיק. מצאה את סבתא שלה יושבת על כיסא פלסטיק במרפסת, ליד דלת כחולה ישנה שמנחם היה פירק מדירה בשכונה עוד לפני שמת ולא זרק אותה.
"למה שמרת את הדלת הזאת?"
"סבא שלך אמר שיום אחד הוא יהפוך אותה לשולחן."
מאיה התיישבה לידה על מעקה המרפסת. למטה, שכן היה מוליך כלב זקן ועצל שנעצר כל שני צעדים להריח עציץ. מהדירה של השכנה מלמעלה בקע קול טלוויזיה — מהדורת חדשות בערבית שהיא תמיד שכחה לכבות.
"אם הדלת הזאת הייתה יכולה לקחת אותך לעבר, לאיזה יום היית חוזרת?"
שולמית לא היססה: "לבוקר שבו אבא שלך עזב."
"כדי לעצור אותו?"
"לא. כדי לחבק אותו. ילדים צריכים לעזוב כשמגיע הזמן. אבל אמא לא צריכה לתת להם לעזוב כשהם חושבים שאהבה זה אותו דבר כמו כליאה."
למחרת בבוקר מישהו דפק בדלת. זה היה עידו. רזה יותר משהיא זכרה, השיער אפור לגמרי, ובידו התיק החום הישן שלקח איתו לנתב"ג לפני שלושים ואחת שנה — הוא עדיין שמר אותו.
"מאיה סיפרה לי מה אמרת."
שולמית מחקה את הידיים בסינר.
"באת מרחמים?"
"באתי כי שלושים שנה חיכיתי לחזור לבוקר ההוא."
אף אחד מהם לא ביקש סליחה מיד. עידו הניח את התיק על הרצפה. שולמית העבירה יד על הלחי שלו כמו כשהיה ילד קטן שהיא הכינה לו כריך לפני בית ספר. אחר כך הם התחבקו באמצע המסדרון, ליד הארון עם התמונות הישנות.
עידו לקח את הדלת הכחולה לנגר בשכונת שפירא, ותוך שבועיים היא חזרה כשולחן אוכל גדול, עם רגליים חדשות אבל עם הצבע הכחול המקורי עדיין ניכר בקצוות. בארוחת המשפחה הראשונה סביב השולחן החדש, שולמית הניחה עליו קערת חמין וצלחת עמוסה בורקסים מבצק עלים.
"הפעם," אמרה, ומזגה כוסות תה נענע לכולם, "אף אחד לא יוצא בלי להיפרד."
מאיה צילמה את השולחן בטלפון כדי לשלוח לאמא שלה בוונקובר. שולמית הביטה בעידו חותך פרוסת חמין, בדיוק כמו שמנחם היה חותך, ולא אמרה כלום.
