היא מתקשרת אליי בשעה שמונה בבוקר, בדיוק כשאני נכנסת לקליניקה בגבעתיים, ואומרת "נו, מה נשמע" בטון הזה, כאילו שום דבר בעולם לא באמת דחוף חוץ מהשאלה הזאת.
אני רותם ורדי, בת ארבעים ושתיים, פיזיותרפיסטית. עובדת עם אנשים אחרי ניתוחי ברכיים וגבות שבורות, אנשים שבאים אליי כי הם לא יכולים לזוז בלי כאב. ואני, שאני אמורה להבין את הגוף, לא הבנתי כלום כשאמא שלי, שרה, נעלמה תוך שבעה שבועות. מאבחנה בבדיקת דם שגרתית ועד לוויה בבית העלמין בחולון. לוקמיה, אמרו. מהירה, אמרו. כאילו המהירות הופכת את זה לרחמים.
זה קרה לפני שלוש שנים, בחורף. אני זוכרת שבחדר בבית החולים איכילוב היה שקט חוץ מהצפצוף של המכונה, וריח של חיטוי שנדבק לי לבגדים עד הערב. אבא שלי ישב על כיסא פלסטיק כחול ולא זז שעתיים. אני החזקתי לה את היד, שהייתה קרה יותר משציפיתי, ולא ידעתי מה לעשות בזה חוץ מלהחזיק חזק.
אחרי שהיא הלכה, גיליתי דבר מוזר: הבית לא נעצר. חשבון החשמל הגיע כרגיל. השכנה מלמעלה המשיכה לתקתק בעקבים בשלוש בלילה. רק אני נעצרתי, בפנים, במקום שאף אחד לא רואה.
***
תשעה חודשים אחרי, קרה משהו שהזיז אותי ממקום.
אחותי הצעירה, נועה, החליטה לפנות את הדירה של ההורים ברמת גן כדי להשכיר אותה. היא לא שאלה אותי, פשוט הודיעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: "אני מתחילה לפנות ביום ראשון, מי שרוצה משהו שיבוא לקחת עד אז." מסר יבש, כמו הודעה על פינוי חניה.
נסעתי לשם ביום שישי בערב, לפני שהיא תתחיל. אבא כבר גר אצל אחי בפתח תקווה, ולא היה מסוגל לחזור לשם בכלל. פתחתי את הדלת עם המפתח הישן שלי, וזה עדיין הריח כמו הבית — סבון "עץ הזית", איזה תבלין שאמא הייתה שמה במרק, ומשהו שאין לו שם, פשוט "היא".
בארון בחדר השינה מצאתי את זה: קופסת נעליים ישנה של "גולף", קשורה בגומייה. בפנים — מכתבים שכתבתי לה מהצבא, כרטיס ברכה שציירתי לה בכיתה ג', ותמונה שלי ושלה בחוף הים בהרצליה, שתינו צוחקות, אני בת שש בערך.
ישבתי על הרצפה של החדר הריק, עם הקופסה בחיק, ובכיתי בצורה שלא בכיתי מאז ההלוויה. לא בקול. רק הגוף רעד.
נועה נכנסה בדיוק אז, עם קרטונים מתקפלים ביד. עצרה בפתח. "רותם, אני לא מבינה למה את עושה מזה סרט. היא הלכה. הדירה עולה כסף כל חודש שהיא ריקה."
לא עניתי לה. סגרתי את הקופסה ולקחתי אותה איתי.
***
הגעגוע לא עובד לפי לוח זמנים. הוא מגיע כשהוא רוצה.
לפעמים אני באמצע טיפול, מסבירה למטופל איך להזיז את הברך בזהירות, והריח של איזו אישה שעברה לידי — בושם שלא זיהיתי — מחזיר אותי לחדר של אמא שלי כאילו לא עברו שלוש שנים. אני נעצרת לשנייה, נושמת, וממשיכה.
מה שחסר לי הכי הרבה זה לא משהו גדול. זה שהיא הייתה שואלת "אכלת?" גם כשהייתי בת ארבעים. זה שהיא ידעה משהו לא בסדר אצלי לפני שאמרתי מילה, פשוט מהאופן שבו החזקתי את הכוס בישיבה סביב השולחן.
זה לא להיות מבוגרת, אפילו לרגע. לא לצטרך להיות זאת שמחליטה, שדואגת, שמחזיקה את כולם. פשוט לשבת על הספה שלה בבית ברמת גן ולתת למישהי אחרת להחזיק את המשקל.
***
השבוע שעבר קיבלתי טלפון מעו"ד המשפחה בעניין צוואת אבא — הוא בן שבעים ושתיים עכשיו, והחליט, אחרי שנועה ניסתה בפעם השנייה לדחוף אותו לחתום מסמכים "בשביל הפשטות", לסדר את הרכוש רשמית ולא להשאיר את זה פתוח.
הגעתי למשרד ברחוב אבן גבירול בתל אביב, קומה שלישית, חלון שפונה לרעש התנועה. אבא ישב שם, רזה יותר משהיה, עם תיק ניילון ובו הניירת הישנה — טאבו, פנקס חיסכון, תעודת נישואין מ־1979 שהדיו שלה כמעט נמחק.
נועה ישבה ליד, זרועות שלובות, אומרת שאני "עושה דרמה מהכל, כרגיל". אבל הפעם אבא לא נתן לה לדבר בשבילו.
"נועה," הוא אמר, קול נמוך אבל יציב, "הדירה ברמת גן, הבניין שאמא שלכם רצתה שיישאר במשפחה — היא תעבור לשם רותם. את קיבלת כבר את ההלוואה לעסק שלך לפני שנתיים, שלוש מאות ותשעים אלף שקל, ואת יודעת את זה."
נועה קמה, פנים אדומות. "היא לקחה קופסת נעליים בלי לשאול אף אחד ואתה נותן לה דירה?"
לא עניתי לה בכעס. פתחתי את התיק שהבאתי איתי — לא קופסת נעליים, אלא תיק אחר: תיק עם המסמכים שכבר הכנתי מראש, כי חשדתי שזה יגיע לזה. שמאות עצמאית של הדירה, חוזה עם עורך דין נפרד משלי, ותכנית: לא למכור, לא להשכיר לזרים בשוק החופשי, אלא לתת אותה בשכירות מסודרת, במחיר הוגן, למשפחה צעירה שהמליצה עליה העמותה שאני מתנדבת בה בגבעתיים — משפחה עם תינוקת בת חצי שנה שגרים היום בשני חדרים בבת ים.
חתמתי על ההעברה בטאבו באותו שבוע. שיניתי את המנעול בדלת הכניסה של הדירה — לא בגלל פחד ממישהו, אלא כי זה עכשיו הבית שלי לנהל, לא משאב משותף שאפשר לריב עליו בקבוצת ווטסאפ.
נועה לא דיברה איתי חודשיים. אחר כך התקשרה, לא כדי להתנצל, אלא כדי לשאול אם אני "עדיין כועסת". אמרתי לה שאני לא כועסת. אמרתי לה שהחלטתי מה קורה עם הבית של אמא, וזה נגמר.
***
בערב שאחרי החתימה נסעתי לרמת גן, לבד. פתחתי את הדלת עם המנעול החדש, שהמפתח שלו עדיין הרגיש זר ביד. ישבתי על הרצפה של החדר הריק, בדיוק במקום שישבתי לפני שלוש שנים, עם קופסת ה"גולף" לצדי.
בחוץ עלה ריח של עלים שרופים משכן שהדליק מדורה מוקדם, כאילו ל"ג בעומר עוד לא נגמר לגמרי בשכונה הזאת. שמעתי כלב נובח פעמיים ונרגע.
פתחתי את הקופסה, הוצאתי את התמונה מהחוף בהרצליה, והנחתי אותה על אדן החלון, שם השמש של אחר הצהריים תיפול עליה. לא אמרתי כלום. לא הייתי צריכה.
