הסלולרי של איתן צלצל במטבח, ואני שמעתי כל מילה.
"אין בעיה, סגרו את הטיסה. אמא שלי פנויה, היא תשמור על רון. אין לה לאן ללכת."
הנחתי את כוס התה על השיש. הכוס השאירה טבעת רטובה על המשטח הקר. שלוש שנים של בוקר וערב עם הנכדים, והבן שלי אפילו לא טרח לשאול.
קוראים לי לאה, בת שישים ושש. עשרים ותשע שנים עבדתי כפקידה בסניף בנק בנתניה עד שיצאתי לפנסיה. אחרי הפרישה חלמתי על לוח זמנים אחר: קימה מאוחרת, ים בבוקר, סוף-סוף לפתוח את הערימה של הספרים שהגיעה עד המדף העליון.
אבל ליעל ולאיתן היו רעיונות אחרים.
בהתחלה זה התחיל בקטנה. "אמא, רק שעה, יש לי ישיבה דחופה." אחר כך: "רק עד שהפקקים יתפזרו." ואז הפסיקו לשאול בכלל. פשוט הגיעו. עם תיקים, עם בקבוקים, עם פתק צהוב מודבק למקרר ועליו הוראות האכלה מסודרות.
הגב שלי התחיל לכאוב עוד לפני שכולם התעוררו. עץ התפוז מתחת למרפסת לא הוציא פרי שנה שנייה ברציפות – הידיים שלי לא הגיעו לצינור ההשקיה. הסלון הפך למחסן: קורקינטים, מדבקות על הדלת, לגו שדוקר את כף הרגל כשקמים בחושך.
ביום שלישי אחד קבעתי תור לקרדיולוג. חיכיתי חודשיים. סיפרתי להם שבוע מראש.
יעל הגיעה ברבע לשבע בבוקר. "אמא, אני לא יכולה. יש לי סגירת עסקה בכפר סבא. קחי את נועם, אני אאסוף בצהריים." היא שלפה את הילדה מהאוטו כמו מזוודה קטנה והניחה אותה בחיקי. ביטלתי את התור. לא היו לי כוחות לשני ילדים צורחים בחדר המתנה ירוק ממוזג.
יום שישי אחד הבטיחו לבוא בשש. הכנתי פשטידת תפוחי אדמה, חתכתי סלט ירקות. נועם ויון שאלו כל עשר דקות "איפה אמא?"
בשתיים בלילה הם הגיעו. ריח של בירה וסיגריות נדבק להם לבגדים. יעל לקחה את נועם מהספה בלי להעיר אותה. בלי מילה אחת.
"אמא, אל תגזימי. היינו צריכים ערב אחד לעצמנו."
ערב אחד. אחרי חצי שנה של כל יום שישי.
והחלק הכי מעליב היה שאף פעם לא היה טוב. יום אחד נתתי ליובל לחמנייה עם ממרח חום, ויעל הסתכלה עליי כאילו הרעלתי אותה.
"את יודעת שאסור לה סוכר. אם את כבר שומרת, תקפידי."
שילמתי על המצרכים שלהם. ניקיתי את הקיא. איתן אפילו התלונן שהבית שלי מריח יותר מדי מאקונומיקה וזה לא בריא לילדים.
כלום לא נשאר ממני. רק סבתא.
ואז הגיעה השיחה במוצאי שבת.
"אמא שלי פנויה, היא תשמור על רון."
סגרתי את דלת המטבח. חתכתי עגבנייה לפרוסות דקות, דקות מדי. הצלחת החליקה מהידיים ונשברה על הרצפה לרסיסים קטנים. איתן צעק מהסלון: "אמא, הכול בסדר שם?"
"כן," עניתי. "רק צלחת נשברה."
באותו לילה לא עצמתי עין. בשש בבוקר הזמנתי מונית לתחנה המרכזית. ארזתי תיק קטן – לא פנקייקים, לא בימבה. רק שמלה, סנדלים, משחת שיניים.
בשמונה עליתי על קו 613 לתל אביב.
הם עוד ישנו.
שמונה ימים שכבתי במרפסת של אחותי פנינה. נס-קפה, עיתון ישן, תפוחים מגוררים. הטלפון רטט בלי הפסקה. חמישים וארבע שיחות שלא נענו, חמש עשרה מהן מיעל. כיביתי את הצלצול והמשכתי לקלף תפוח שני.
כשחזרתי לנתניה, הם חיכו בתחנה המרכזית. עם זר ורדים ופרצופים נפולים.
"אמא, אנחנו מצטערים. שכחנו כמה זה קשה."
"לא שכחתם," עניתי. "פשוט היה לכם נוח."
הושטתי יד.
"תתנו לי את המפתח של הבית."
איתן גירד את הראש. "איזה מפתח?"
"המפתח שנתתי לאבא שלכם לפני שנתיים. אני רוצה אותו בחזרה."
יעל שלפה מהתיק מחזיק מפתחות עם פונפון כחול. היא שחררה מפתח פליז ישן, עם גומה בצד, והושיטה לי. המתכת הייתה חמה בכף היד שלי.
"מעכשיו," אמרתי, "אני זמינה בימי ראשון ורביעי, משבע וחצי עד אחת. בימי שני יש לי חוג צבעי מים, בשלישי וחמישי אני בבריכה. ובדקתי את חשבון הבנק. בשנה האחרונה הוצאתי תשעת אלפים וארבע מאות שקלים על האוכל של הילדים. זה נגמר."
הוצאתי דף מקופל מהתיק. הדפסתי אותו עוד לפני הנסיעה. טבלה עם הימים, השעות, ומספרי טלפון של שלוש מטפלות מהשכונה.
"אם אתם צריכים יותר, תשלמו להן. אני גמרתי לגדל ילדים."
איתן החזיק את הדף כאילו היה דוח מס הכנסה. יעל מלמלה "תודה" בלי להרים את המבט מהרצפה.
הזר נרקב באגרטל על השולחן.
ביום שני בשבע וחצי בבוקר, איתן דפק על הדלת.
לא עניתי.
שליחת הודעה: "אמא, אני תקוע. יש לי ישיבה בתשע. מה אני עושה עם רון?"
"היום יום שני. אני בבריכה. שיהיה בהצלחה."
כעבור שעה ראיתי מהחלון את האוטו שלו מתרחק. רון ישב מאחור עם הגן פתוח על הברכיים.
הדף עדיין מודבק למקרר. עכשיו מישהו סימן עליו בטוש אדום: "ראשון ורביעי בלבד".
כעבור שנה חיפשתי את תעודת הזהות במגירה ומצאתי ביניהם את הכרטיס של קו 613. תל אביב, נסיעה בודדת. עשרים וחמישה שקלים.
הם אף פעם לא שאלו לאן נעלמתי. הם חושבים שטסתי לחו"ל. הם לא יודעים שמעולם לא עליתי על מטוס.
