כלב שחיכה לאחר
אסף מזרחי ישב על כיסא פלסטיק במסדרון הצר של הכלבייה העירונית בבאר שבע, ופחד לזוז. על הכתף השמאלית שלו שכב חתול. לא ישב, לא נתלה — ממש שכב, נמס לתוך חולצת הפלנל, ונחר בקול כזה חזק שהרעד עבר עד מתחת לעצם הבריח. על הברכיים שלו הייתה תיקיית מסמכים על חיה אחרת לגמרי. בתיקייה היה כלב. שנה וחצי, בוקסר, רגליים חזקות, מבט רגוע. בשבילו בדיוק אסף הגיע לכאן.
החתול על הכלב לא ידע כלום. ומכל הסימנים, גם לא רצה לדעת.
עוד שעה קודם לכן הכול היה פשוט. אסף מזרחי — בן חמישים ושבע, גובה כמעט מטר שמונים, זקן מאפיר, כפות ידיים שיכולות לחזק ברגים על טרקטור דיזל. שלושים ושתיים שנה במוסך באזור התעשייה של קיבוץ אורים: קודם מכונאי, בתשע השנים האחרונות — אחראי משמרת, ובלילות גם ממלא מקום השומר, כי צמצמו את התקן. קרוואן בשטח, קומקום חשמלי, פנס תלוי על מסמר ליד הדלת. במהלך הקיץ פרצו לשני מחסנים ולסככת נגררים ברחוב הסמוך. אצל השכן ממול גנבו גנרט ומצברים משלושה רכבים בבת אחת. אסף כבר במאי התקין מצלמה מעל השער, אבל מצלמה רק מצלמת — לא נובחת ולא קופצת.
"אתה צריך כלב," אמר אז השכן רונן. "חי. שינבח, עד שהמשטרה תגיע אחרי ארבעים דקה."
כך מצא את עצמו אסף בכלבייה בפאתי העיר, ביום ראשון, בעשר בבוקר. מאחורי הדלפק ישבה אישה צעירה באפוד ירוק עם לוגו. על התג — "ליאת". היא הרימה ראש, ראתה את המבקר ובלי משים התיישרה — גובה כזה לא רואים כאן כל יום.
"בוקר טוב. אני צריך כלב," אמר אסף.
"איזה בדיוק אתה מחפש?"
"גדול. לחצר. שינבח ולא יכניס זרים."
ליאת שלפה תיקייה.
"יש לנו כלבים, אני מיד אראה לך. חתול לא שוקל? יש לנו כמה מאוד רגועים…"
אסף עיווה פנים. לא בכעס — סתם ככה, כאילו באמצע היום הציעו לו מטריה.
"ליאת," הוא הביט בתג, "מחתול בחצר יש תועלת כמו משלג בקיץ. בלי להעליב."
"איזה להעליב," היא ענתה והסתירה חיוך מאחורי התיקייה.
היא הובילה אותו במסדרון ארוך. משני הצדדים עמדו כלובי חתולים, אבל אסף אפילו לא הפנה ראש לכיוון. בחצר היה חם, למרות שהיה ספטמבר: חול, ריח כלור מהקערות אחרי חיטוי, איפשהו על הגדר התייבשו סמרטוטים. הכלבים פרצו בנביחות ברגע שנפתחה הדלת. מישהו דחף אף אל הרשת, מישהו רץ הלוך ושוב לאורך הגדר.
אסף ניגש לכל כלוב ושאל בקצרה. גיל. בריאות. אופי. איך מתנהג בלילה. הוא הביט בכלבים כמו שמסתכלים על כלי עבודה שצריך לעמוד בחורף באתר בנייה.
ליד הכלוב הלפני-אחרון ליאת עצרה.
"הנה. רקס, שנה וחצי. הבעלים עברו לאשדוד, בדירה החדשה אסור כלבים, מסרו אותו לנו."
אסף כרע. הכלב ניגש, הריח בזהירות את האצבעות דרך הרשת ולא נרתע.
"אפשר לצאת איתו לטיול?"
"בטח. רק אכין אישור טיול. תחכה ליד הכניסה כמה דקות."
אסף חזר לבניין והלך לאט במסדרון חזרה. ידיים בכיסים, צעד כבד. עבר על פני לוח מודעות עם תמונות של חיות שאומצו. ושוב מצא את עצמו ליד כלובי החתולים. הדלת הקיצונית הייתה פתוחה למחצה — שם בדיוק מתנדב החליף קערות.
ואז הוא שמע קול. משהו בין חריקת שער לגירגור של תור. קצר, תובעני. והעיקר — מופנה אליו אישית.
אסף עצר. על המדף העליון ישב חתול אפור עם חזה לבן. רגיל, לא רזה ולא שמן. אבל העיניים שלו היו ירוקות בוהקות, במבט שבו משחקן מנוסה מביט בקלפים על השולחן, כשהוא כבר יודע איך זה ייגמר.
החתול הביט ישר בו. לא בליאת. לא במתנדב עם הקערות. באיש הגדול והזקן הזה, בחולצה דהויה.
אסף לא הספיק לעשות דבר. החתול קפץ. בדיוק, בלי היסוס, כאילו מדד מראש את המרחק. נחת רך על הכתף, נעץ טפרים בבד העבה והתמקם כאילו כל חייו רק זה עשה. ואז נחר. בקול רם. על פני כל המסדרון.
"מה קרה לך?" רק הצליח אסף לומר.
החתול שפשף לחי בזקנו.
בשלושים ושתיים שנה אסף פירק מנועים, ריתך שלדות, פעם אחת ביחד עם שני עובדים משך משאית ממלכודת חול בעזרת כננת. אבל להוריד מהכתף ארבעה קילו חתול התברר כמשימה מרמה שונה לגמרי. בהתחלה פעל בזהירות. החליק כף יד מתחת לבטן החתול ומשך למטה. החתול נלחץ אל החולצה עוד יותר חזק, הנחירה התחזקה, והטפרים נכנסו לבד עמוק יותר.
"תשמע," אמר אסף. "טעית בכתובת."
החתול עצם עיניים בהנאה.
אז אסף חיבק אותו בשתי ידיים. החתול שחרר טופר אחד ומיד נאחז בשנייה בכיס החזה. רק הידרדר: עכשיו הוא תלה על החולצה כמו מישהו על זיז סלע, וחוקי הכבידה כנראה לא חלו עליו.
מעבר לפינה יצאה ליאת עם ניירות. ראתה את אסף. ראתה את החתול. עצרה. על פניה הופיעו קודם תדהמה, אחר כך הבנה, ואחריהן מאבק נואש עם הרצון לפרוץ בצחוק.
"מה זה?" שאל אסף.
"זה מילקו," אמרה ליאת, נושכת שפתיים. "אצלנו מיוני. בכלל לא ניגש לאנשים, אפילו כשמנקים את הכלוב פוער."
"נו, אז אליי ניגש."
הוא ניסה שוב. מילקו התפתל, כמו הפך לנוזל, עבר מהכתף ישר לצוואר ותוך שנייה שכב עליו כמו צווארון אפור. חם, רועש ולגמרי לא מוכן לרדת.
"אולי תשב?" הציעה ליאת בזהירות. "לפעמים הם יורדים לבד, אם מחכים קצת."
אסף הביט בה, ניסה לעקם עיניים לעבר החתול והתיישב בכבדות על כיסא הפלסטיק ליד הקיר. עברה דקה. החתול נשאר במקום. עברו עוד חמש. מילקו עבר מהצוואר חזרה לכתף, התמקם בנוחות והחל להזיז רגליים על החולצה בקצב — טפרים פעם נראו, פעם נעלמו, כמו בוכנות של מנגנון קטן.
אסף השתעל.
"הוא תמיד כזה?"
ליאת התיישבה לידו, הניחה את התיקייה על ברכיה.
"לא. ממש לא. הביאו אותו מדירה ברחוב הרצל. הבעלים עזבו וסתם נעלו את הדלת. לא מסרו לנו, לא הודיעו לשכנים — נסעו ושכחו."
"והחתול?"
"והחתול נשאר."
אסף הפסיק לזעוף.
"כמה זמן הוא ישב שם?"
"שנים עשר ימים. שכנה דרך הקיר שמעה אותו צורח, התקשרה לשירות העירוני, הם שברו את המנעול."
שניהם שתקו רגע.
"כשלבסוף פתחו את הדלת," אמרה ליאת בשקט, "הוא ישב בפרוזדור. לא בחדר, לא מתחת למיטה, לא מאחורי הארון. בפרוזדור, פנים אל הדלת. כאילו עדיין חיכה שיחזרו."
אסף לא ענה מיד. הוא הכיר את זה — לשבת בבית ריק ולהביט בדלת, לחכות למישהי שכבר לא תבוא. אשתו אילנה נפטרה לפני שלוש שנים, והשנה הראשונה הוא ישב לבדו במטבח בערבים, מחכה לקול המפתח במנעול שכבר לעולם לא יישמע.
הוא הרים יד וליטף לראשונה בעצמו, ולא מתוך ניסיון להיפטר ממנו, את החתול בין האוזניים. מילקו עצם עיניים ונחר עוד יותר חזק.
"והכלב ההוא," אמר אסף והנהן לכיוון הכלוב של רקס, "גם הוא חיכה למישהו?"
"לא. את רקס פשוט הביאו. הוא לא יושב ליד הדלת."
אסף הביט זמן רב ברצפה. אחר כך הביט בתיקייה על ברכיו — בתמונה של הבוקסר עם הרגליים החזקות והעיניים הרגועות, בשורה "גיל: 1.5", בחותמת הכלבייה.
"יש לי חצר גדולה," אמר. "שלוש מאות מטר, מוסך, מחסן עבודה. לשניים בהחלט יימצא מקום."
"חתול לא ישמור בחצר," אמרה ליאת בזהירות, עדיין לא מאמינה לאן השיחה הולכת.
"מי אמר שאני לוקח אותו בשביל החצר?"
הוא פתח את התיקייה, הפך דף והביט בליאת ישירות.
"תרשמי את שניהם. רקס — כמו שתכננתי, לחצר, לא אקשור לשרשרת, ירוץ חופשי מאחורי הגדר. ואת זה," הוא נגע בסנטרו בראש האפור על הכתף, "אני לוקח לעצמי. הביתה."
ליאת שלפה מתחת לדלפק טופס שני, הניחה אותו ליד הראשון.
"אז צריך עוד אישור עיקור וחיסונים, אני מיד מביאה."
אחרי עשרים דקות אסף יצא מהכלבייה עם שתי כלוב הובלה ברכב — אחד ריק, לרקס, שקפץ לתא המטען של הטנדר בעצמו, אחרי שהריח את הגלגלים; השני עם מילקו, שישן כל הדרך לאורים, נצמד לדופן הרשת של הכלוב כאילו גם שם מצא כתף של מישהו.
*
בשבוע הראשון מילקו סירב לרדת מהמיטה. ישב על הכרית של אילנה, זו שאסף מעולם לא הזיז, והביט בו מלמעלה בזמן שהוא התלבש לעבודת הלילה. רקס למד תוך שלושה ימים איפה עובר קו הגדר, ובלילה הרביעי כבר נבח פעם אחת, ארוכה וזועמת, לכיוון השער — אסף יצא עם הפנס, לא מצא איש, אבל למחרת רונן השכן סיפר שראה מישהו מסתלק בריצה מעבר לכביש בשעה שתיים בלילה. אחרי זה לא היה יותר פריצות ברחוב, לא אצלו ולא אצל השכנים.
בחורף מילקו כבר ידע לזהות את קול מנוע הטנדר מרחוק, ובכל פעם שאסף חזר ממשמרת לילה, החתול חיכה לו על אדן החלון, לא בפרוזדור. זה היה ההבדל שאסף שם לב אליו מוקדם: מילקו הפסיק לחכות בדלת ועבר לחכות בפנים.
עברו שמונה חודשים. ערב אחד, כשאסף כבר סידר את המיטה, צלצל הטלפון בחדר הסמוך — ליאת מהכלבייה, להודיע שנמצאה תיעוד על הבעלים הקודמים של מילקו: זוג שיצא בבהילות מהארץ, השאיר חובות שכירות וחתול בדירה נעולה ברחוב הרצל. התברר שהם חמישה חודשים כתבו לכלבייה ולעירייה, דרשו להחזיר "את החיה שלהם" — כשמילקו כבר היה רשום רשמית על שם אסף מזרחי, עם חותמת וחתימה. ליאת רק הודיעה שהבקשה נדחתה: החיה אומצה כחוק, אין החזרה.
אסף הניח את השפופרת. מילקו ישן על משענת הכורסה, כרוך על עצמו כמו פסיק. רקס שכב על סף דלת המרפסת, אוזן אחת זקופה גם בשינה. אסף ניגש למטבח, מילא את הקומקום, והוציא משלוש הקערות המסודרות על הרצפה — אחת מים, שתיים אוכל — רק כדי לוודא שהן מלאות. פעם היה מכין תה לכוס אחת ושותה אותו לבד מול הקיר החשוך. עכשיו הביט בשתי הצלליות הנושמות בסלון, ומזג את התה כשהוא כבר יודע שלא ישתה אותו לבד.
