רוני שפירא סגרה את מחשב הנייד בטריקה שנשמעה בכל המרפסת. שעה שתים־עשרה בלילה, ורחוב בן־יהודה בתל אביב עוד המה למטה – צעקות שיכורים, אופנוע חולף, מישהו צוחק ליד הפיצוצייה. היא הייתה בת שלושים ואחת, גרפיקאית פרילנסרית, ושלושה חודשים באיחור עם שכר הדירה. בעל הבית, מר כהן, כתב לה בוואטסאפ: "עד יום חמישי, אחרת אני פותח תיק בהוצאה לפועל."
היא פתחה שוב את המחשב. במסך – פרויקט שהבטיחה ללקוח בברלין, קמפיין למותג אופנה, שכר טרחה שבעה אלף שקל. שילמה מקדמה, אבל את היתרה תקבל רק אחרי מסירה, ביום שלישי. שלושה ימים.
הטלפון רטט. אמא.
"רוני, את ערה?"
"כן אמא, עובדת."
"תבואי מחר לארוחת שישי?"
"אני לא יודעת, אמא. יש לי דדליין."
"את תמיד עם דדליין. מתי תתחתני, מתי תחיי חיים?"
רוני לא ענתה. היא הביטה בתמונה על המדף – היא ואביה, לפני חמש שנים, לפני שהוא מת מהתקף לב באמצע ארוחת ערב, בלי אזהרה, בלי הספק להיפרד. מאז היא עובדת כאילו מישהו רודף אחריה.
ביום שלישי בבוקר, בשעה שמונה, נפתחה דלת המרפסת של השכנה, גברת אסתר לוין, אישה בת שבעים וחמש שגרה לבד מאז שבעלה נפטר.
"רוני, בואי רגע."
"אסתר, אני ממש בלחץ עכשיו…"
"זה דחוף. הצינור בשירותים התפוצץ, המים בכל הבית."
רוני עצרה. הסתכלה על השעון – הקובץ צריך להישלח עד השעה שתיים, לפי שעון ברלין, שזה שלוש בישראל. חמש שעות. היא יכולה לעזור לאסתר עשרים דקות ועדיין להספיק.
היא ירדה. הבית של אסתר היה מוצף ממש – מים על הרצפה, ארון עץ ישן שספג רטיבות. אסתר עמדה שם עם מגבת ביד, לא יודעת מה לעשות, והידיים שלה רעדו.
"קראתי לאינסטלטור אבל הוא אמר שיגיע רק אחרי הצהריים. הכל יתקלקל עד אז."
רוני הורידה נעליים, נכנסה למים. סגרה את הברז הראשי בקומה, מצאה סמרטוטים, התחילה לספוג. עברה שעה. שעה וחצי. הטלפון שלה צלצל שלוש פעמים – מספר גרמני. היא לא ענתה, הידיים שלה היו רטובות ועסוקות.
בשתיים עשרה בצהריים היא סיימה. חזרה למעלה, פתחה את המחשב. הודעת מייל: "רוני, לא קיבלנו את הקבצים. יש לנו דדליין קשיח מול הלקוח הסופי. אם לא נקבל עד השעה שתיים שלנו, נצטרך לבטל את ההזמנה ולחפש ספק אחר."
שתיים שעה גרמנית – זה שלוש שעה ישראל. שעתיים וחמישים דקות נשארו.
רוני פתחה את התיקייה של הפרויקט. הקבצים היו כמעט מוכנים – היא רק הייתה צריכה לסיים את הרנדור הסופי, תהליך שלוקח כשעה למחשב לעבד. היא לחצה על "התחל", וצפתה בפס ההתקדמות. שלושה אחוזים. חמישה. תשעה.
בשעה שתיים ורבע צלצל הפעמון. אסתר, שוב, הפעם עם קפה בידיים.
"רציתי להביא לך תודה. עשית קפה?"
"אסתר, אני ממש באמצע משהו…"
"רק דקה. אני רוצה לספר לך על יוסי, בעלי המנוח. הוא היה מהנדס, בנה את הצינורות בבניין הזה בעצמו, ב-1968."
רוני הביטה במסך – שלושים ואחד אחוזים. היא לא יכלה לסגור את הדלת בפרצוף של אישה בת שבעים וחמש שרק רצתה מישהו לדבר איתו.
"בואי," אמרה רוני, ופתחה את הדלת רחב יותר. "אבל רק חמש דקות, אסתר, באמת."
אסתר נכנסה, התיישבה על הכיסא ליד השולחן, הביטה במסך.
"את עושה מה?"
"עובדת. תכנון גרפי. פרויקט ללקוח בגרמניה."
"בגרמניה? יוסי היה שם, בשבי, בזמן המלחמה. לא, לא, טעיתי – זה היה אבא שלי." אסתר צחקה על עצמה, קול צרוד. "אני מתבלבלת עכשיו בין הסיפורים. גיל, מה לעשות."
רוני הרגישה את הזמן נגמר לה בין האצבעות. שישים ושניים אחוזים. עוד עשרים דקות בערך.
"אסתר, אני צריכה שתביני – אם אני לא שולחת את הקובץ הזה עד שעה מסוימת, אני מפסידה שבעת אלפים שקל. וגם, בואי נגיד ישר, בעל הבית שלי מאיים לפנות אותי אם אני לא משלמת עד מחר."
אסתר שתקה רגע. הביטה בכוס הקפה שלה, סובבה אותה לאט על השולחן, בלי לשתות.
"פעם, בשנת שבעים ומשהו, יוסי היה צריך לגמור תוכנית לפרויקט גדול. ערב אחד ירדה גברת מהקומה השנייה במדרגות ונפלה, שברה את הירך. הוא סגר את הדפים על השולחן ובילה איתה בבית החולים עד הבוקר, במקום לישון. בשמונה הוא חזר, שטף פנים, והלך למשרד כאילו כלום לא קרה. הפרויקט התאחר בשבוע. אף אחד לא זכר את זה. את הגברת ההיא אני עוד פוגשת בשוק, עד היום."
"זה יפה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי את הרומנטיקה הזאת. אני צריכה לשלם שכר דירה."
"אני יודעת." אסתר קמה. "סליחה שהטרדתי אותך."
היא יצאה. רוני הביטה במסך – שבעים ושמונה אחוזים. תשעים ואחד. מאה.
הקובץ היה מוכן. היא פתחה את המייל, גררה את הקבצים, כתבה הודעה קצרה ולחצה שלח. השעון הראה שתיים וארבעים ושבע לפי שעון ברלין – שלוש עשרה דקות לפני הדדליין.
היא נשענה אחורה בכיסא, נשמה עמוק. הטלפון רטט – אישור קבלה מברלין. "תודה רוני, הקבצים מעולים. נעביר את התשלום היום."
היא הרגישה הקלה זורמת בגוף, ומיד אחריה חשבה על מר כהן ועל אמא שלה, ועל זה שעכשיו, סוף סוף, יש לה מה להעביר עד יום חמישי. היא קמה, ירדה במדרגות לדירה של אסתר. הדלת הייתה פתוחה חלקית.
אסתר ישבה על הספה, עם תמונה ישנה בידיים – היא ובעלה, שנות השבעים, שניהם צעירים וצוחקים ליד ים כנרת.
"אסתר, שלחתי את הקובץ. והתשלום כבר בדרך. אני אספיק לשלם למר כהן."
"יופי. אני שמחה בשבילך."
אסתר הניחה את התמונה על השולחן, בעדינות, כמו חוששת שהיא תישבר.
"בואי נגמור את הקפה שלנו. הוא כבר קר, אבל זה בסדר."
רוני התיישבה מולה. לקחה את הכוס. "ספרי לי עוד על יוסי."
"על איזה סיפור?" אסתר קמה, הביאה את הקנקן ומזגה עוד קפה קר לתוך שתי הכוסות, בלי לחמם אותו. "יש לי עוד הרבה."
בחוץ, רחוב בן־יהודה המשיך לרעוש. על הקיר, השעון תק בלי למהר לשום מקום, וריח הקפה הקר התערבב עם האבק שעדיין רבץ על ארון העץ שספג מים בבוקר.
