הוא הגיע לקליניקה הווטרינרית בבאר שבע בשעה שתיים לפנות בוקר, גוף רזה מונח על שמיכה ישנה במושב האחורי של פיאט פנדה. שרותי, טכנאית וטרינרית במשמרת לילה, זוכרת בדיוק את הרגע הזה – כי בשמונה שנות עבודה במרפאה היא לא ראתה כלב עם שבעה פצעי דקירה שעדיין מכשכש בזנב כשמישהו מתקרב אליו.
"תראו את זה," היא אמרה לרופא התורן, "הוא בקושי נושם והוא עדיין רוצה שישחקו איתו."
מי שהביא אותו לא חיכה לקבלות. איש בערך בשנות העשרים שלו, כפות ידיים מגואלות בדם שלא היה שלו בלבד, אמר רק "מצאתי אותו ליד הוואדי, תצילו אותו" ונעלם החוצה לפני שמישהו הספיק לשאול שם. שרותי כתבה בתיק: "זכר, פיטבול מעורב, גיל משוער שנה וחצי, ללא שבב, ללא בעלים ידוע." הצוות תפר אותו במשך שלוש שעות. הוא שרד.
מירב אוחיון, בת ארבעים ואחת, גרה לבד בדירת שלושה חדרים ברחוב הרצל בבאר שבע מאז הגירושים שלה, שנתיים וחצי קודם לכן. היא עובדת כמנהלת חשבונות במפעל טקסטיל, ומגדלת לבד את בתה בת האחת עשרה בשבועות שבהם היא לא אצל אביה. מירב לא תכננה לאמץ כלב. היא הגיעה לעמותת "לב פרוע" בבאר שבע כדי להתנדב בסופי שבוע, אחרי שהפסיכולוגית שלה אמרה לה שהיא צריכה "משהו שתלוי בה בלי לדרוש ממנה להיות מושלמת."
בפעם השלישית שהיא ניקתה את הכלוב של רועי – כך קראו לו במקלט, על שם הרחוב שבו נמצא – הוא נשען עליה בכל משקלו והירדם ככה, רגליים על הנעליים שלה. מירב ישבה על הרצפה הקרה של המקלט שעה שלמה כדי לא להזיז אותו.
תוך שבועיים היא חתמה על טופס האימוץ.
הבעיה התחילה חצי שנה אחר כך, כשאביה של מירב, יעקב, בן שבעים ושלוש, עבר להתגורר איתה אחרי אירוע לב קל. יעקב אף פעם לא אהב כלבים, ומאז שרועי הגיע לדירה הוא לא הפסיק להזכיר את זה. "כלב פצוע, כלב עם עבר אלים," הוא היה אומר, "מי יודע מה הוא עשה כדי לקבל שבעה סכינים בגוף." מירב ניסתה להסביר שרועי לא תקף אף אחד, שהוא ישן עם הבת שלה, שהוא הכי עדין שהיא הכירה. יעקב לא הקשיב. הוא התלונן בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב – השכנים, האחות שלו, הרב מבית הכנסת שהוא הלך אליו כל שבת.
בחודש מרץ, כשמירב הייתה בעבודה ובתה בבית הספר, יעקב פתח את הדלת של הדירה לרווחה בזמן שהיה צריך לקבל את שליח הדואר, ורועי ברח החוצה. לקח למירב ארבע שעות של חיפוש ברחובות, עם שכנים ועם קבוצת מתנדבים מהעמותה, עד שמצאו אותו רועד מתחת למכונית חונה ברחוב ביאליק, שלוש רחובות משם. כשמירב חזרה הביתה איתו, יעקב היה יושב במטבח, שקט לחלוטין, ולא הביע שום התנצלות.
"אבא, הוא היה יכול להידרס."
"אז תמצאי לו בית אחר. אני גר כאן. אתה יודעת מה, אני משלם על החשמל פה, אני משלם על המים – יש לי זכות להחליט מי גר בבית הזה."
זו הייתה השקרה. יעקב לא שילם שקל על שום דבר בדירה. הוא קיבל קצבת זקנה וקצבת נכות מביטוח לאומי, מירב כיסתה הכל – שכר הדירה, החשמל, האוכל, התרופות שלו. אבל הוא חזר על המשפט הזה שוב ושוב, עד שהוא כמעט האמין לו בעצמו. הוא התחיל להטיל אולטימטום: "או שהכלב עוזב, או שאני עוזב אל אחותי בנתיבות. תבחרי."
מירב לא ענתה מיד. היא הלכה למרפסת, הדליקה סיגריה – הראשונה אחרי שנתיים שהפסיקה – והביטה למטה על החניה, על הפיאט הישנה שלה שעדיין הייתה רשומה על שם בעלה לשעבר כי אף אחד מהם לא טרח להעביר.
בשבוע שאחרי זה, יעקב הסלים. הוא התחיל לנעול את רועי במרפסת השירות כשמירב הייתה בעבודה, "כדי שלא יהרוס כלום". פעם אחת מירב חזרה הביתה ומצאה את הכלב בלי מים במשך שש שעות ביום חם של מאי. היא התקשרה לאחותה, דנה, שגרה במודיעין וטענה שהיא "לא רוצה להתערב בין אבא לבת". היא התקשרה לעמותה ודיברה עם רותם, המתנדבת שליוותה אותה מההתחלה.
"רותם, אני לא יודעת מה לעשות. הוא אבא שלי."
"מירב, תשאלי את עצמך שאלה אחת. מי דואג למי בבית הזה?"
השאלה הזו נשארה תלויה באוויר במשך שלושה שבועות נוספים, עד ליום שבו הכל התפוצץ.
זה קרה ביום שישי בערב, ערב שבת, כשמירב חזרה מהקניות בסופר "שופרסל" עם שקיות מלאות לארוחת השבת – חלה, יין, עוף. בתה, נועה, הייתה כבר בבית אצל אביה בשבוע הזה. מירב פתחה את הדלת ולא שמעה את רועי רץ אליה כרגיל. השקט הזה הבהיל אותה יותר מכל צעקה.
היא מצאה את רועי במרפסת, שוכב על הצד, נושם בכבדות, כתם דם קטן ליד הפה. יעקב ישב בסלון מול הטלוויזיה, כאילו כלום לא קרה.
"אבא, מה קרה לו?"
"הוא נגע לי בעיתון, נתתי לו מכה עם המקל של הסבתא, לא חשבתי שזה יהיה כזה חזק."
מירב לא צרחה. היא לא בכתה. היא הרימה את רועי בזרועותיה – שלושים ושניים קילו של כלב פצוע – ונסעה איתו למרפאה הווטרינרית התורנית ברחוב רגר, אותה מרפאה שבה שרותי טיפלה בו שנה קודם לכן. הפעם שרותי לא הייתה שם, אבל הרופא זיהה את הצלקות הישנות על גופו ברגע שהוא בדק אותו. שבר בצלע, לא פגיעה פנימית. הוא ישרוד.
מירב חזרה הביתה באחת עשרה בלילה, אחרי שהשאירה את רועי במרפאה למעקב לילה. יעקב כבר ישן. היא לא העירה אותו. היא ישבה במטבח עד הבוקר, עם דף ועט, וכתבה רשימה.
בבוקר שבת, כשיעקב התעורר, מירב כבר הייתה לבושה, עם התיק שלו ארוז ליד הדלת – כל מה שהיה שלו, כולל התרופות והתעודת זהות שלו שהיא הוציאה מהמגירה המשותפת.
"מה זה?"
"אני התקשרתי לדנה אתמול בלילה. היא מוכנה שתגור אצלה בנתיבות. אני מזמינה לך מונית עכשיו, זה יעלה לי מאתיים ושמונים שקל, ואני משלמת."
"את זורקת את אבא שלך מהבית בשביל כלב?"
"אני לא זורקת אותך. אני מפסיקה לשלם על מקום שבו אתה פוגע במישהו שאני אחראית עליו. שכר הדירה פה שלושת אלפים ותשע מאות בחודש, כולל ארנונה. אני משלמת את זה כבר שנתיים וחצי לבד, ובלי שום תודה. עכשיו אני בוחרת מי גר בבית שאני משלמת עליו."
יעקב ניסה להתקשר לרב, ניסה להתקשר לאחות שלו, אבל התור כבר חיכה למטה. מירב לא ליוותה אותו למטה. היא עמדה במרפסת ועקבה אחרי המונית שנוסעת ברחוב, בלי לנופף.
באותו יום היא החליפה את המנעול בדלת – שלוש מאות ועשרים שקל אצל המנעולן ברחוב הרצל, בתשלום מזומן, כי היא לא רצתה שזה יופיע בהעברה בנקאית שיעקב יכול לבדוק. היא לקחה חצי יום חופש מהעבודה כדי לאסוף את רועי מהמרפאה, שילמה את החשבון – אלף ומאתיים שקל – בלי להניד עפעף.
כשהיא הביאה אותו הביתה, רועי הלך ישר למרפסת, עצר, הסתכל אחורה אליה כאילו הוא בודק אם מותר. מירב פתחה את הדלת למרפסת לרווחה והניחה שם את המזרן שלו מחדש, במקום שהיה שלו מההתחלה.
יעקב התקשר פעמיים בשבוע שאחרי זה. בפעם הראשונה מירב לא ענתה. בפעם השנייה היא ענתה, שמעה אותו אומר "תביני לי, זה היה תאונה", וענתה רק "המפתח החדש לא אצלך, אבא. תתקשר כשתרצה לדבר על משהו אחר חוץ מהכלב." וניתקה.
רועי ישן באותו ערב על השטיח ליד המיטה שלה, כמו תמיד, רגליים משוכשכות בשינה. מירב ישבה על הרצפה לידו כמו באותו יום ראשון במקלט, ולא זזה עד שהוא נרדם עמוק.
