בשמונה וחצי בערב רינה אלבז מדליקה את התנור בדירה ברחוב סוקולוב בהרצליה ומכניסה מגש עוגיות שקדים — הסוג שרק אורי, הבן הצעיר שלה, אוכל בלי לספור קלוריות. הוא לא בא הערב. הוא בתל אביב, בפגישת עבודה שנמשכת עד מאוחר, ואולי יבוא בשבת, ואולי לא. רינה יודעת את זה כבר משעה עשר בבוקר, כשקיבלה הודעת וואטסאפ קצרה: "אמא, לא בטוח שאספיק היום, נעדכן". שני מילים ענו, שתי מילים שהיא קראה חמש פעמים.
היא לא כתבה בחזרה "חבל" ולא כתבה "מתי כן". היא כתבה "בסדר מותק, תאכל טוב" והוסיפה אימוג'י לב, ואז הניחה את הטלפון על השיש וברז המים טפטף ברקע, כי האטם התרופף שוב ואף אחד לא בא לתקן.
זה לא היה תמיד ככה. לפני שמונה שנים, כשאורי היה בן עשרים ושתיים וגר עדיין בחדר הישן שלו, הוא היה מתקשר אליה שלוש פעמים ביום — פעם לשאול אם יש תור לרופא שיניים, פעם כדי לספר על מרצה שהעליב אותו בכיתה, פעם סתם כי היה לו משעמם באוטובוס. רינה זוכרת את זה כמו סרט שרואים שוב: איך הוא היה נכנס לדירה בלי לנעול את הדלת, איך הוא היה שואל אותה מה דעתה על כל החלטה — איזה מקצוע ללמוד, איזו בחורה לצאת איתה, אפילו איזה דגם רכב לקנות.
עכשיו הוא בן שלושים. יש לו דירה משלו ברמת החייל, שותפות במיזם הייטק קטן, ובת זוג בשם נועה שרינה פגשה פעמיים בלבד. ההחלטות שלו כבר לא עוברות דרכה. הוא לא מתקשר לשאול — הוא מתקשר, לפעמים, לספר. וזה ההבדל שאף אחד לא מסביר לאמהות מראש: היום שבו הילד שלך מפסיק לבקש רשות ומתחיל רק לעדכן.
רינה יושבת ליד השולחן ומחכה שהעוגיות יתקררו, ומביטה בטלפון שלא מרעיד. יש לה תחושה מוכרת בגרון, לחץ קל שהיא כבר יודעת לזהות ולעצור לפני שהוא הופך לדמעות. היא קמה, פותחת את המגירה השלישית במזנון בסלון — זו שבה היא שומרת דברים שאין להם שום ערך כספי: כרטיס ברכה שאורי צייר לה בגן כשהיה בן חמש, עם לב עקום וכתוב עליו "אמא אני אוהב אותך יותר מכל העולם", תעודת הצטיינות מכיתה ו', ותמונה מטושטשת מהחוף בהרצליה שבה הוא בן שמונה עם ברך שרוטה וחסר שן קדמית.
מהחלון נכנס ריח של ים מעורב בריח פלאפל מהדוכן בפינת הרחוב — הריח הזה מלווה אותה כבר עשרים שנה בבניין הזה, והיא כבר לא בטוחה אם היא אוהבת אותו או פשוט התרגלה אליו כמו לנשימה.
***
השכנה שלה, גברת שושנה מהקומה השנייה, שאלה אותה פעם בגינה המשותפת: "את לא מתגעגעת שהוא כבר לא מתקשר כל יום?" ורינה ענתה משהו כללי על זה שילדים צריכים לגדול, אבל בפנים היא חשבה על משהו אחר לגמרי — על הפחד שמא הריחוק הזה הוא בעצם עונש. שמא היא עשתה משהו לא נכון, אמרה משהו שפגע, לחצה יותר מדי באותה שנה שבה התעקשה שהוא יגמור תואר לפני שיעבור לדירה עם נועה.
אבל היא לא כתבה לו על זה. היא למדה, בכאב, שההודעה "למה אתה לא מתקשר יותר" לא מחזירה קרבה — היא רק דוחפת רחוק יותר. אז במקום זה היא שולחת "איך הפגישה?" ומחכה. לפעמים תשובה מגיעה אחרי עשר דקות. לפעמים אחרי יומיים.
בשבוע שבו המיזם של אורי היה אמור לגייס סבב מימון, הטלפון של רינה צלצל בשעה אחת עשרה בלילה. היא קפצה מהמיטה, הלב דופק, בטוחה שמשהו קרה — הוא לא מתקשר בשעה כזאת בלי סיבה. היא ענתה, ובקצה הקו היה רק שקט ונשימה, ואז אורי אמר "סליחה, אמא, חייגתי בטעות, לילה טוב" וניתק לפני שהספיקה לשאול מילה. היא ישבה על המיטה עם הטלפון בין הידיים רבע שעה, כותבת ומוחקת "מה קרה, ספר לי" שלוש פעמים, עד שהאצבע שלה עצרה ממש מעל כפתור השליחה. היא לא שלחה. הניחה את הטלפון על השידה, כבתה את האור, ולא ישנה עד הבוקר.
בשבת בבוקר אורי בכל זאת הגיע. הוא בא בשעה עשר, בלי נועה, עם שקית מהמאפייה ברחוב סוקולוב שבה שני קרואסונים — אחד בשבילה. הוא ישב על הכיסא שהיה שלו כשהיה נער, אכל שלוש עוגיות שקדים בזו אחר זו, וסיפר לה בקצרה על המיזם: שהם גייסו סבב מימון בקושי, שהוא לחוץ, שהוא לא ישן טוב. הוא לא הזכיר את השיחה מליל שלישי. הוא לא שאל אותה מה דעתה. הוא רק סיפר, ורינה הקשיבה, ולא אמרה "תיזהר" ולא אמרה "אתה עובד יותר מדי" — היא רק מזגה לו עוד קפה והניחה עוד עוגייה על הצלחת שלו בלי לומר מילה.
כשהוא קם ללכת, אחרי שעה ורבע בסך הכול, הוא חיבק אותה חיבוק ארוך, יותר ארוך משהיה רגיל בו לאחרונה, ואמר: "תודה שאת לא לוחצת עליי, אמא. באמת." היא לא ענתה מיד. רק החזיקה את החיבוק שנייה נוספת, הריח על חולצתו — סבון וקפה — ואז שחררה אותו לדרכו.
***
חודשים אחר כך, בארוחת שישי, נועה ישבה מולה עם כוס יין ביד וסיפרה לה, כמעט בלי לשים לב למה שהיא אומרת, על התקופה שבה המיזם קרס לגמרי — איך אורי ישן על הספה של חבר במשך שלושה שבועות, איך הוא לא רצה לספר לרינה כי פחד שהיא תדאג יותר מדי ותציע לו כסף שהוא לא היה מוכן לקחת. "הוא היה כותב לך 'בסדר' ומכבה את הטלפון אחר כך," אמרה נועה, ולגמה מהיין בלי לשים לב שרינה הפסיקה לזוז.
רינה לא אמרה כלום. היא קמה, ניגשה לתנור, פתחה אותו והוציאה את מגש עוגיות השקדים שכבר היה מוכן על השיש מוקדם יותר, והניחה אותו על השולחן בין נועה ואורי. אורי הושיט יד ולקח עוגייה בלי להסתכל, כמו תמיד. רינה מזגה לעצמה כוס קפה, ישבה, ולא שאלה אותו כלום על השיחה מליל שלישי, ולא על שלושת השבועות על הספה. היא רק הביטה בו לוקח עוגייה שנייה, ומזגה גם לו כוס קפה, בלי שביקש.
