הפתק שמצאו בבית לוסטיג

בבוקר שבו מצאו את הפתק, בת שבע כבר הייתה שעה וחצי אחרי המשמרת שלה, ולא זזה מהחדר.

היא עובדת סוציאלית בבית אבות "בית לוסטיג" בגבעתיים, ברחוב שקט שיורד מווייצמן, בין מכולת של ג'ורג'י לחנות פרחים שאף פעם לא נראית פתוחה. שמונה שנים היא שם. ראתה הרבה חדרים מתפנים. אבל את זה היא לא שכחה.

הדיירת שמתה נקראה גב' רבקה אשתר. תשעים ושתיים. באה לבית האבות לפני ארבע שנים, אחרי שנפלה במקלחת ושברה את הירך, והבת שלה, שגרה בטורונטו, החליטה שאי אפשר אחרת. גב' אשתר לא התלוננה. מעולם לא. גם כשההליכון נתקע לה בין המיטה לארון, גם כשהאוכל הגיע קר. היא אמרה תודה. לצוות זה תמיד היה קצת מוזר — אישה שאומרת תודה על הכול, ולא מבקשת כלום.

בת שבע נכנסה לפנות את הארון, כמו שעושים בכל חדר שמתפנה. שמלה חגיגית אחת, תלויה מאחור. תמונות בשקית ניילון. סידור תפילה עם כריכה קרועה. ובתוך המגירה התחתונה, מתחת לגרביים מקופלות בקפידה שאף אחד כבר לא ילבש — דף מקופל לשניים, כתב יד רועד, בעיפרון.

היא ישבה על קצה המיטה וקראה.

"מה אתם רואים כשאתם מסתכלים עליי?"

זו הייתה השורה הראשונה. בת שבע קראה אותה שלוש פעמים, לא כי לא הבינה, אלא כי הרגישה שמשהו בגרון שלה נחסם.

הדף המשיך. אישה שכתבה למי שיפנה יום אחד את החדר שלה, למי שיראה רק זקנה איטית, שכוחת עיניים, שלא תמיד עונה מיד. וביקשה מהם, מי שיהיה, להסתכל שוב. כי מתחת לעור המקומט הזה חיה עדיין ילדה שרצה יחפה בפרדסי הרצליה של שנות הארבעים, עם שמלה מוכתמת מעסיס משמשים גנובים משכן. יש שם נערה שהתאהבה לראשונה ליד הים ביפו, בטוחה שהעולם שייך רק לה. יש כלה רועדת מהתרגשות תחת חופה בגן אירועים בבת ים, ביום שהיה חם מדי לחודש מרץ. יש אמא ששרה לתינוקת שלה בלילות, לא ישנה, סופרת נשימות. יש אישה שחלקה עם בעלה שלושים ושבע שנים של קפה בבוקר, מריבות על הרדיו שהיה פתוח חזק מדי, וערבים שקטים במרפסת בגבעתיים עצמה, לפני שהוא נפטר ולפני שהיא נשארה לבד בדירה שפתאום הייתה גדולה מדי.

בת שבע הרימה את הראש. מבעד לחלון נראתה חצר בית האבות, עץ שקמה זקן, ושני ילדים שרוכבים על אופניים ברחוב מאחור, כאילו שום דבר לא קרה. מהמסדרון הגיע ריח של מרק עוף — יום חמישי, מטבח מתכונן לשבת. הרדיו במשרד הקבלה ניגן משהו של אריק איינשטיין, נמוך, כאילו לא מתכוון להפריע לאף אחד.

היא המשיכה לקרוא. הכתב נעשה יותר רועד לקראת הסוף, כאילו נכתב בכמה ישיבות, לא בבת אחת. הילדים גדלו, כתבה גב' אשתר. הלכו לדרכם — אחד לאילת, אחד לגרמניה, הבת לטורונטו. הבית נעשה שקט. הידיים כבר לא חזקות כמו פעם. הרגליים לא נושאות בביטחון. קמטים כיסו את הפנים. "אבל זו רק השכבה החיצונית," כתבה. "בפנים עדיין חיה אותה אישה. זו שאוהבת. זו שזוכרת. זו שמתרגשת כששומעת שיר ישן. וזו שעוד רוצה, יותר מכל דבר, שמישהו יסתכל עליה כמו על בן אדם — לא רק כמו על מספר גיל בתיק רפואי."

בשורה האחרונה היא כתבה: "כשתפגשו זקנה בפעם הבאה, עצרו רגע. תשאלו איך היא מרגישה. כי מאחורי כל פנים מקומטות מסתתרים חיים שלמים."

בת שבע קיפלה את הדף בזהירות, בדיוק לפי הקפלים המקוריים, ויצאה למסדרון. שם עמד תום, המטפל שהיה עם רבקה אשתר הכי הרבה בחודשים האחרונים — בחור בן עשרים ושבע שעובד שם כדי לממן לימודי פיזיותרפיה. הוא שאל אם היא בסדר. היא לא ענתה מיד. פשוט הושיטה לו את הדף.

הוא קרא אותו עומד, נשען על עמדת האחיות, ואחר כך הלך למשרד המנהלת וביקש לצלם אותו — לא בשביל עצמו, אמר, אלא בשביל הצוות.

מה שקרה אחר כך לא היה מרשים בשום קנה מידה חיצוני. אף אחד לא ארגן טקס. לא הייתה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הצוות עם אימוג'ים. פשוט, בשבוע שאחרי, בת שבע שינתה משהו קטן בעבודה שלה: היא התחילה לשבת חמש דקות נוספות ליד כל דייר חדש, לפני שממלאת את הטופס הראשוני. לא שאלות רפואיות. שאלות כמו — איפה גדלת, מה עבדת, איך קראו לבעל שלך.

תום, מצדו, עשה משהו קונקרטי יותר. הוא הביא מהבית מחברת ריקה, בכריכת בד כחולה שהייתה מונחת אצלו במגירה משנה שעברה, וכתב עליה בטוש: "הסיפור שלי". הניח אותה על שולחן הקבלה, לצד עט. כל דייר שרצה יכול היה לבקש מהצוות לשבת איתו ולכתוב, בשמו, כמה שורות על מי שהוא היה לפני שהגיע לחדר עם המספר על הדלת. תוך שלושה שבועות היו במחברת שנים עשר סיפורים — מנגן פסנתר לשעבר במלון "דן" בתל אביב, נהג אוטובוס קווים 5 ו־16 בחיפה של שנות השישים, אישה שהייתה חברת קיבוץ בנגב וברחה משם בגיל תשע עשרה כי רצתה ללמוד ציור.

גב' אשתר לא הייתה שם לראות את זה. אבל הבת שלה, אילנה, הגיעה מטורונטו כעבור שלושה שבועות כדי לסדר את הענייני עיזבון — חשבון בבנק הפועלים, פוליסת ביטוח חיים קטנה, הדירה בגבעתיים שכבר הייתה מושכרת. בת שבע ישבה איתה בסלון המבקרים, על הספה הירוקה השחוקה ליד חלון גדול, והראתה לה את הדף.

אילנה קראה אותו פעמיים. שאלה מתי אמא שלה כתבה את זה. איש לא ידע בוודאות. אולי שנה לפני שמתה, אולי יותר.

"היא אף פעם לא אמרה לי דברים כאלה," אמרה אילנה, מקפלת את הדף בין האצבעות בלי לשים לב שהיא עושה את זה. "היא הייתה אומרת 'הכול בסדר', 'אל תדאגי לי', ומנתקת."

בת שבע לא ניסתה לנחם אותה במילים חכמות. היא רק הביאה לה כוס מים, והניחה אותה על השולחן הנמוך, בלי לומר כלום.

לפני שיצאה, אילנה ביקשה עותק של הדף. אמרה שהיא רוצה לתלות אותו, ממוסגר, בדירה שלה בטורונטו — לא כזיכרון עצוב, אלא כתזכורת, אמרה, "לשאלות שאני אתחיל לשאול את עצמי לפני שיהיה מאוחר מדי."

היא לא לקחה את המגירה, ולא את הגרביים, ולא את הסידור. רק את הדף. ואת המחברת בכריכה הכחולה השאירה על השולחן, כי, כמו שאמרה לבת שבע לפני שנסעה לשדה התעופה, "יש עוד אנשים כאן שצריכים מישהו שיכתוב את הסיפור שלהם לפני שיהיה מאוחר."

Like this post? Please share to your friends:
Odissea
Leave a Reply

;-) :| :x :twisted: :smile: :shock: :sad: :roll: :razz: :oops: :o :mrgreen: :lol: :idea: :grin: :evil: :cry: :cool: :arrow: :???: :?: :!: