השעה אחת ורבע בלילה כשהאינטרקום צרח אצלי בדירה בבת ים, ואני כבר יודעת מי זה לפי הצליל העצבני, הממושך מדי, לא כמו של שכנים. פתחתי את הדלת ומצאתי אותו שם – נכד שלי, דניאל, עם תיק גב תפוח על הכתף ועיניים אדומות מבכי או מעייפות, קשה להגיד. "אפשר לישון אצלך, סבתא?" הוא שאל, וכבר נכנס בלי לחכות לתשובה, כאילו ידע שהיא ברורה מאליה.
לאמא שלו, מיכל, שלחתי הודעה בת שלוש מילים: "הוא אצלי, ישן". הטלפון שלי רטט עד השתיים בלילה בערך, ואני לא עניתי. שכבתי במיטה וספרתי את הצלצולים כמו סופרים כבשים.
בבוקר טיגנתי חביתה עם עגבניות, כמו שדניאל אוהב, ולא אמרתי מילה. חיכיתי שהוא יתחיל. הוא התחיל מהחביתה. לקח מזלג, אכל ביס, בלע, ואמר: "בדיוק כמו תמיד. אמא אף פעם לא מצליחה ככה." ואז הרכין את הראש מעל הצלחת ופרץ בבכי.
דניאל. שבע עשרה, מטר שמונים ושתיים, נעל מידה ארבעים וחמש. בכה בדיוק כמו כשהיה בן חמש ונפל מהנדנדה בגינה הציבורית ברחוב יוספטל, זו שליד הים. לא נגעתי בו. אני יודעת שזה נשמע קשה, אבל אני מכירה את הילד הזה. אם הייתי מחבקת אותו עכשיו – היה נסגר כמו צדפה. אז ישבתי מולו עם כוס תה נענע וחיכיתי. בחוץ העיר התעוררה: אוטובוס קו 10 חלף ברעש ליד הרמזור, מישהו למטה טרק דלת חניה. שישי בבוקר רגיל.
"אבא עזב," אמר דניאל בסוף, וניגב את האף בשרוול הקפוצ'ון. הנחתי את הכוס. החרסינה נקשה על השולחן חזק כל כך ששנינו קפצנו.
"איך עזב?"
"פשוט עזב, סבתא. ארז תיק והלך. אמא זרקה עליו צלחות. אלה מהסט, את זוכרת, עם הפרחים הסגולים. שלוש נשברו."
הסט עם הפרחים הסגולים. נתתי אותו למיכל – כלתי – לחתונה עם עידו, בני, לפני שלוש עשרה שנה. אני זוכרת איך התלבטתי בחנות ברחוב אבן גבירול בין הסט הזה לבין אחד לבן פשוט. רחל, החברה שלי מהדואר, איפה שעבדתי עשרים ותשע שנה, אמרה אז: "קחי עם הפרחים, חנה. זה לכל החיים." לכל החיים. שלוש נשברו.
עידו הוא הבן היחיד שלי. נולד כשהייתי בת עשרים ושבע, ואבא שלו, שמעון, כבר נסע אז עם משאיות בין נמל אשדוד לצפון, נעדר שבועות. גידלתי את עידו כמעט לבד. שמעון שלח כסף, חזר לחגים ולפעמים לשבתות, וכך במשך ארבע עשרה שנה, עד שקיבל תפקיד קבוע במסוף בחולון. עד אז לעידו כבר היו חיים משלו, סודות משלו, סיגריה ראשונה בחדר מדרגות. שמעון ניסה להשלים, אבל איך משלימים ארבע עשרה שנה של ערבים, שיעורי בית, חום בלילה? עידו אף פעם לא אמר לו את זה בפירוש, אבל אני ראיתי. הוא הביט באביו כמו באורח שנשאר לארוחת ערב ועוד מעט הולך.
שמעון נפטר לפני שבע שנים. סרטן ריאות, ארבעה חודשים מהאבחנה עד הסוף. עידו בכה בהלוויה, אבל אני לא יודעת אם התאבל על האב שהיה לו או על זה שלא היה לו. אף פעם לא שאלתי אותו. אולי הייתי צריכה.
"דניאל, איך הגעת לפה בעצם?" שאלתי, כי פתאום קלטתי שהשעה אחת בלילה והילד בן שבע עשרה.
"ברגל עד תחנת הרכבת, אחר כך רכבת לילה עד בת ים, וממש ליד בית תחנה ירדתי והלכתי ברגל."
"לבד? בלילה?"
הוא משך בכתפיים. שבע עשרה. בלילה. חצי עיר ברגל עם תיק גב, כי בבית עפות צלחות.
הטלפון על השידה התחיל לרטוט שוב. על המסך "מיכל". פעם שישית מאז הבוקר. לא עניתי. דניאל הביט בי בהקלה כזאת שהבטן שלי התכווצה.
"סבתא, אני לא חוזר לשם."
"אף אחד לא מגרש אותך."
לא הבטחתי שום דבר מעבר לזה. למדתי במשך שישים ואחת שנות חיים שהבטחות שנותנים ביום שישי בבוקר מעל חביתה, לרוב לא שורדות עד יום ראשון.
דניאל הלך לישון בחדר שהיה פעם החדר של עידו. עדיין תלוי שם פוסטר של להקה שאני כבר לא זוכרת את השם שלה, ודגם מטוס שהודבק עקום. הבאתי לו מצעים נקיים, את אלה עם הפסים הכחולים. הוא נרדם תוך דקה. עמדתי מעליו והסתכלתי על הפנים שלו – כל כך דומות לפנים של שמעון, שלרגע כאב לי בחזה.
רק אז עניתי לטלפון של מיכל.
"חנה, תחזירי לי את הבן שלי!" מיכל צעקה כל כך שהרחקתי את הטלפון מהאוזן.
"מיכל, הוא ישן. הוא בטוח."
"לא היתה לך זכות לעצור אותו!"
"הוא בא לבד."
"כי אבא שלו שטף לו את המוח! עידו שקרן ומניפולטור, ועכשיו הוא גורר לזה גם את הילד!"
שתקתי. הכרתי את מיכל שתים עשרה שנה. זכרתי אותה כבחורה שקטה ורזה, פקידה בבית מרקחת ברחוב בן יהודה, שבארוחה הראשונה אצלי אכלה שלוש מנות חמין ואמרה: "גברת חנה, אף אחת לא מבשלת ככה." אהבתי אותה. אולי אפילו אהבתי אותה כמו בת שלא היתה לי. אבל עכשיו בטלפון היה מישהי זרה, מישהי שהפחד הפך לזעם.
"מיכל, מה קרה ביניכם?" שאלתי, וקולי יצא רגוע יותר משהרגשתי.
היא נשמה כבד בטלפון, ואז פרצה: שמונה עשרה חודשים שעידו מנהל חשבון בנק נפרד, שמונים ושלושה אלף שקל שהוא משך מהחיסכון המשותף לפני שלושה שבועות בלי לספר לה, ותיק מסמכים ממשרד עורך דין להתגרשות שהיא מצאה במגירת התחתונים שלו ביום שלישי בערב. היא לא זרקה צלחות מרוב טירוף גרידא – היא זרקה אותן אחרי שראתה את שמו של עידו על חוזה מכירה של הדירה ברחוב הרצל, דירה שכתובה על שניהם, עם חתימה מזויפת שלה למטה.
אמרתי לה שאבוא אליה מחר בבוקר, בלי דניאל, ושנדבר ליד השולחן שלה, לא בטלפון. היא הסכימה, כי היה לה ברור שאין לה ברירה אחרת.
בבוקר ישבנו, מיכל ואני, בדירה ברחוב הרצל, ועל השולחן היה תיק ניילון עם המסמכים – חוזה המכירה, דפי הבנק, מכתב מעורך הדין. הראתי לה שהחתימה שלה על החוזה שונה מהחתימה שלה על תעודת הזהות – קו אחד קצר יותר, לחץ אחר בעט. אמרתי לה, בשקט, שזה לא משהו שפותרים בצעקות ובצלחות שבורות; זה משהו שפותרים אצל עורכת דין.
יצרתי קשר עם עורכת דין שהכרתי משנים, דבורה לוין, ממשרד ברחוב אלנבי, ומיכל הגישה תלונה במשטרה על זיוף חתימה, ובקשה בבית המשפט למשפחה לצו עיכוב הליכים על מכירת הדירה. תוך שישה שבועות התברר שעידו כבר קיבל מקדמה של מאה ועשרים אלף שקל מהקונה, וכבר הוציא חלק ממנה. הצו התקבל, המכירה בוטלה, ועידו נדרש להחזיר את הכסף לקונה מתוך חלקו בדירה, שהוערך אחרי הכל בערך של תשע מאות אלף שקל.
דניאל נשאר איתי עוד חודשיים, עד שהדברים נרגעו קצת אצל אמו, ואז חזר אליה, לדירה ברחוב הרצל, לחדר שלו. הוא בא אליי כל יום שישי לארוחת בוקר, וכל פעם מבקש את אותה החביתה עם העגבניות.
עברה כמעט שנה. בחורף האחרון פגשתי את רחל, החברה מהדואר, בקניון בעיר, והיא סיפרה לי משהו שלא ידעתי: שמעון, בעלי המנוח, סיפר לה פעם, שנתיים לפני מותו, שהוא כבר אז חשד שעידו לוקח הלוואות על שמו בלי לספר לו, ושהוא התכוון לדבר איתי על זה אבל האבחנה של הסרטן הגיעה קודם. לא ידעתי את זה. מיכל, כשסיפרתי לה, רק הנהנה ואמרה שזה מסביר למה עידו תמיד פחד להראות לה מסמכים – זה לא התחיל איתה, זה התחיל הרבה קודם. אני עדיין מטגנת חביתה עם עגבניות כל יום שישי, ודניאל עדיין מנקה את הצלחת עד הסוף.
