ניסיתי להתקשר לחתן שלי שלושים פעם באותו לילה. אורי לא ענה אף פעם אחת.
אני זהבה, בת שישים ושתיים, ובמשך שבע עשרה שנה הייתי מה שהמשפחה קראה "כלה למופת" — לא כי מישהו ביקש ממני, אלא כי גברת אילנה, אמו של בעלי המנוח יעקב, הפכה למעשה לאמא שלי אחרי שההורים שלי נפטרו מוקדם מדי. כשיעקב הלך לעולמו לפני תשע שנים בהתקף לב פתאומי, נשארתי עם חמותי כמו שנשארים עם אמא. ואורי, בנה הצעיר של אילנה וגיסי, ראה בזה דבר מובן מאליו.
באותו ערב ישבתי בחדר המיון של בית החולים "וולפסון" בחולון, מחזיקה ביד הצנומה של אילנה, בזמן שהמכשירים סביבנו השמיעו את הצפצוף המתמשך הזה שכל מי שישב שם פעם מכיר. חייגתי לאורי בפעם העשרים ושתיים בערך כשאחות ניגשה אליי ואמרה בשקט שהזמן קצר.
"בבקשה תישארי איתי," לחשתי לאילנה, וידעתי שהיא בקושי שומעת אותי מתחת למסכת החמצן.
אורי, לעומת זאת, שכב על מיטת שיזוף באילת עם מירי — המזכירה שלו מהמשרד, אישה בת שלושים וארבע שהוא "טס איתה לכנס" לפי מה שהוא אמר לי בטלפון שבועיים קודם. שמעתי ברקע גלים נשברים על החוף, קרח נקישות בכוסות, וצחוק של אישה שנהנית מאוד מהצהריים שלה.
"די להתקשר אליי ככה, זהבה! אני באמצע פגישה עסקית חשובה!" הוא צעק, וקולו נשמע כמו תפאורה שמישהו תרגל מראש. אבל הוא לא הצליח להסתיר את מה שקרה ברקע.
לא התווכחתי. פשוט הסתכלתי על גברת אילנה, ובאותו רגע קרה משהו שלא אשכח. למרות שבקושי הצליחה להזיז את הגוף שלה, האצבעות שלה תפסו את היד שלי בכוח שהפתיע אותי. העיניים שלה נפתחו לרגע, והשפתיים שלה זזו מתחת למסכה בלי קול. אחרי שבע עשרה שנה לצידה לא הייתי צריכה לשמוע אותה כדי להבין: "מספיק לבכות. הגיע הזמן."
באחת התנועות האחרונות שהיו לה בגוף, היא דחפה לתוך כף ידי משהו קטן, קר, ומתכתי. שנייה אחר כך המוניטור השמיע צליל אחד ארוך ורצוף.
פתחתי את האגרוף שלי לאט. מפתח כסוף קטן. הכרתי אותו מיד — זה היה המפתח שאילנה תמיד שמרה עליו על הגוף שלה, בכיס פנימי של החלוק, וסירבה לתת לאף אחד לגעת בו, גם כשאורי שאל עליו שוב ושוב במשך שנים ותירץ שזה "רק מפתח ישן לארון".
טיפלתי בכל ההליכים לבד. חתמתי על טופס הפטירה בבית החולים, התקשרתי לחברה קדישא, בחרתי את הכתובת לחלקת קבורה ליד יעקב בבית העלמין בחולון. עשיתי את זה בלי לבכות כי כבר לא נשארו לי דמעות — בית החולים לקח את האחרונות שבהן בלילה הקודם.
כשאורי חזר מאילת, שלושה ימים אחרי הלוויה, מצא את הבית ריק ממני ואת המכתב על שולחן המטבח, ליד קופסת עוגיות שאמו הכינה בפעם האחרונה שהצליחה לעמוד על הרגליים. לא הסברתי כלום. פשוט שמתי את טבעת הנישואין שלי מעל טפסי הגירושין, וברחתי מהחיים שלו בלי הודעה אחת.
אבל לפני שעזבתי, בדקתי מה המפתח פותח.
זה לקח לי יומיים. חיפשתי בין החפצים של אילנה בבית האבות שלה בבת ים, ומצאתי חשבונית ישנה מחברת "שמירת כספות ישראל" ברחוב אבן גבירול בתל אביב — תא בכספת שאילנה שכרה בשמה שלה בלבד, כבר שנתיים לפני שנפטרה, ושילמה עליו במזומן כל חודש כדי שלא יופיע בשום חשבון בנק משותף.
הלכתי לשם עם תעודת הזהות שלי, צו הירושה הזמני, ותעודת הפטירה. הפקיד בדק את הרשימה ומצא את שמי — אילנה כתבה אותי כמורשית גישה, לא את אורי.
בתוך התא היה תיק ניילון עם דפים מקופלים בקפידה. חוזה מכירה של דירה ברחוב ביאליק בבת ים — הדירה שהייתה שייכת להורי אילנה, ושאורי טען שוב ושוב שאין לה ערך ומכר אותה "בשם אמא" חמש שנים קודם לכן, לפי מסמכים מזויפים עם חתימה שלא הייתה שלה. בתוך אותו תיק היה גם עותק של תלונה שאילנה כתבה במו ידיה, לא שלחה, ובה תיארה בפירוט איך בנה זייף את חתימתה כדי למכור את הדירה ולקחת מאתיים ושמונים אלף שקל לכיסו, בזמן שסיפר לה שהוא "משקיע את זה בשמה".
היא ידעה. במשך חמש שנים היא ידעה, ולא אמרה מילה, כי חשבה שאם תדבר היא תאבד גם אותו.
הלכתי עם התיק הזה ישר למשרד עורכת דין ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מהכספת. עורכת הדין, גברת רות שחר, קראה את הניירת ואמרה שיש כאן עילה ברורה לתביעה פלילית על זיוף מסמכים וגניבה, וגם עילה אזרחית להשבת הכסף מתוך העיזבון — כי לפי הצוואה שאילנה השאירה, כל מה שנשאר שייך גם לי, בתור מי שטיפלה בה עד רגעה האחרון.
חודשיים אחרי הלוויה קיבלתי הזמנה לישיבת גישור בבית משפט השלום בתל אביב. אורי ישב שם עם עורך דין שהוא שכר בחיפזון, וכשראה אותי הוא קם ואמר, "זהבה, בבקשה, אנחנו יכולים לדבר על זה כמו משפחה."
לא ענית לו. פתחתי את התיק שלי על השולחן, שלפתי את החוזה המזויף, ושמתי אותו מולו.
"אמא שלך ידעה מה עשית," אמרתי. "היא שמרה את זה חמש שנים, כי היא עדיין קיוותה שתחזיר את זה בעצמך. אני לא מחכה יותר."
הוא הלבין. עורך הדין שלו ביקש הפסקה. תוך שלושה שבועות אורי הסכים להעביר לי את חלקו בדירה שלנו בבת ים — הדירה שגרנו בה יחד — כתשלום, במקום שהעניין יגיע לתביעה פלילית שהייתה עלולה לשלוח אותו לכלא.
חתמתי על הסכם הגירושין הסופי בשבוע שעבר. יש לי עכשיו את הדירה על שמי בלבד, מסמך רשמי מהטאבו, והמפתח הכסוף הקטן של אילנה תלוי היום על שרשרת סביב הצוואר שלי, מתחת לחולצה, במקום שהיה תלוי טבעת הנישואין שלי.
