הבריכה בגינה של וילה בסביון הייתה מוקפת עצי זית ישנים, מהסוג שגידל שם אבי המשפחה עוד לפני שהאזור הפך יקר כל כך שאף אחד מהילדים כבר לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות שם דירה בעצמו. השכן, דוד מרזל, בן שבעים ואחת, ישב באותו יום רביעי של אוגוסט על המרפסת שלו עם כוס תה נענע שהתקרר לו כבר מזמן, וממקומו ראה בדיוק את מה שקרה מעבר לגדר הנמוכה.
הוא ראה את גיא אביטן דוחף את אביו, אבנר, בכיסא הגלגלים לכיוון הבריכה. שלוש שנים לפני כן אבנר אביטן עדיין היה איש שכל רחוב ידע — הבעלים של רשת מוסכים בבת ים ובחולון, אדם שקם בחמש בבוקר לפתוח את המוסך הראשון בעצמו. שבץ מוחי הפך אותו, תוך שעות ספורות, לגוף שרוע על כיסא, מסוגל להזיז אך ורק את האצבע המורה ביד שמאל. העיניים שלו נשארו ערות לגמרי. הרופאים בבית החולים שיבא אמרו שיש סיכוי, לא גבוה אבל קיים, שתחזור לו יכולת מסוימת לתקשר, אם הטיפולים ימשיכו.
גיא היה הבן היחיד. בשבועות הראשונים הוא נראה כמו בן למופת: האכיל את אביו בכפית בזמן, לקח אותו לפיזיותרפיה בקופת חולים בפתח תקווה פעמיים בשבוע, החליף לו בגדים בסבלנות שדוד מרזל עצמו התפעל ממנה כשראה זאת דרך הגדר. "אל תדאג, אבא, אני פה" — הוא היה אומר, וחיוך רחב עלה לו על הפנים בכל פעם שמישהו היה בסביבה, המטפלת הפיליפינית או השכנה שהביאה עוגה. אבל דוד שם לב למשהו: ברגע שהדלת נסגרת מאחורי אורח, החיוך נעלם כמו שנכבה מתג.
חלפו כארבעה חודשים. גיא התחיל לאבד סבלנות. פיטר את המטפלת בטענה ש"הבית לא צריך שתי משכורות", והתחיל לטפל באביו לבד — לא מתוך מסירות, אלא כי כך היה קל יותר להסתיר את מה שקרה מאחורי הדלתות. דוד שמע פעם, דרך החלון הפתוח בליל קיץ חם, את גיא נאנח בקול רם ואומר לאביו: "אתה יודע כמה עולה לי החודש הזה? המוסך בחולון כבר שבועיים בלי מנהל תפעולי, כי אני פה מנגב לך." אבנר, כך סיפר דוד לאשתו באותו לילה, רק הביט בבנו בעיניים פקוחות לרווחה, בלי יכולת להגיב בכלום חוץ מהאצבע שהתעקשה לזוז מדי פעם על שולחן הצד.
יום אחד, דוד ראה את גיא פותח תיקיית ניירות על שולחן המרפסת ומדבר בקול נמוך, כאילו לעצמו: "כל עוד אתה חי, הכול עדיין רשום על שמך. ואני כבר לא מסוגל לחכות." אבנר החזיק שלושה מוסכים, בית בסביון ששוויו נאמד במיליוני שקלים, ותיק השקעות בבנק הפועלים שגיא ניסה, ללא הצלחה, לגשת אליו. עורך הדין של המשפחה הסביר לגיא בפירוש: בלי ייפוי כוח מתמשך שנחתם *לפני* השבץ, ובלי חוות דעת פסיכיאטרית שתאשר כשירות, אף נוטריון לא יאשר שום העברת בעלות. אבנר לא חתם על שום דבר. והרופאים בשיבא לא יכלו לקבוע מתי, אם בכלל, ישוב אליו הכושר המשפטי.
ואז, בסוף אוגוסט, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, כשהמטפלת הפיליפינית כבר לא הייתה בתמונה וגיא חשב שאף אחד לא רואה, הוא דחף את הכיסא במורד השביל האבן שמוביל לבריכה. עצר, הביט לכל הכיוונים. דוד מרזל, מבעד לענפי הזית, ראה אותו לוחש: "כולם יחשבו שזאת הייתה תאונה." אבנר בהה בבנו, האצבע שלו רועדת על משענת היד, בלי שום דרך לעצור את מה שקורה. גיא תפס בידיות בכוח, דחף — הכיסא צלל לתוך המים עם רעש מים שדוד תיאר אחר כך למשטרה כ"כמו מזרון שנופל מקומה שנייה". שניות ספורות של שקט. גיא הביט במים, הסתובב, הלך.
דוד כבר היה בטלפון עוד לפני שגיא הספיק לחצות את הדשא בחזרה לבית. הוא לא זינק לגדר — בגילו זה לא היה אפשרי — אבל צעק לעבר החצר של אביטן, וברגע שגיא נעלם בפנים, דוד עצמו קפץ מעל השיחים הנמוכים וקפץ לבריכה בבגדים. אבנר היה שרוע במים, הכיסא ההידראולי — דגם ישן, כבד, בלי מנגנון ציפה — שקע לצד הגדה הרדודה. דוד, שהיה בעברו מציל בחוף בת גלים, משך אותו החוצה תוך פחות מדקה, החזיר לו נשימה. מד"א הגיע תוך שבע דקות. אבנר שרד. בקושי.
בבית החולים, אבנר, שהיה מחובר עדיין למכשירי חמצן אך בהכרה, הצליח, בעזרת קלף אותיות שהביאה לו קלינאית התקשורת, להצביע — אות אחרי אות, באצבע ההיא, היחידה שעבדה — על שם בנו ועל המילה "בריכה". זה הספיק. המשטרה פתחה חקירה בחשד לניסיון רצח. השוטר שגבה עדות מדוד מרזל רשם כל מילה: את הזמן, את המרחק, את המשפט ששמע דרך הגדר שבועות קודם. גיא נעצר בביתו למחרת בבוקר, בעודו עדיין בפיג'מה, מנסה להסביר לשוטרים שהכיסא "פשוט התדרדר".
חמישה חודשים לאחר מכן, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוקרא כתב האישום: ניסיון לרצח הורה. אבנר לא הגיע לדיון — הוא עדיין היה בשיקום בבית לוינשטיין ברעננה — אבל שלח, דרך עורך הדין שמינה לו אפוטרופוס זמני, בקשה אחת ויחידה: שהמוסכים ורכושו יועברו לנאמנות שתנוהל על ידי אחיינו, אלירן, בן אחותו, שביקר אותו כל שבוע גם כשעוד לא ידע אם יזהה אותו. גיא, שהודה בעסקת טיעון בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות במקום ניסיון רצח, קיבל שבע שנות מאסר בפועל.
חורף אחד עבר. באביב, אבנר כבר הצליח להזיז את שתי הידיים במידה מוגבלת, ולתקשר במשפטים קצרים דרך מכשיר סינתטי שהופעל בעזרת מבטים. ישב במרפסת, ליד עציץ הזית שאלירן שתל במקום זה שנעקר כשגררו את הכיסא מהבריכה, וצפה בשקיעה מעל הגדר שממנה, שנתיים קודם לכן, ניצל בזכות שכן שלא זז מהמרפסת שלו.
חצי שנה אחרי גזר הדין נודע שהמטפלת הפיליפינית שגיא פיטר, מרים, שמרה במקרה תמונת מסך מהוואטסאפ שבו גיא כתב לה, שבוע לפני הבריכה, "תעזבי אותו איתי ביום שישי, אני צריך אותו לבד." היא הביאה את זה למשטרה רק אחרי גזר הדין, מפחד שיפטרו אותה גם ממקום העבודה החדש. זה לא שינה את גזר הדין — אבל אלירן שמר את זה בתיקייה, לצד כל שאר הניירת, כתזכורת לכמה זמן זה תוכנן לפני אותו רביעי באוגוסט.
