״דניאל, איפה קופסת האוכל שלך? אתה אוכל מתוך שקית?״ מישהו צחק, וגברת אורלי שמעה את זה מהמסדרון. זה קרה בהפסקה הגדולה, בבית ספר יסודי ברמת גן, יום שלישי בסוף אוקטובר, כשהחצר עדיין הריחה מגשם של הבוקר. הילדים ישבו על הספסלים ליד הכניסה והוציאו את האוכל. קופסאות פלסטיק צבעוניות עם דמויות מצוירות, כריכים חתוכים למשולשים, קופסת ענבים, שקיות במבה, בקבוקי מיץ קרים. דניאל ישב קצת בצד, ליד עמוד הכדורסל שהצל שלו כיסה חצי מהספסל. הוא פתח שקית ניילון דקה, כזאת שנשארת ממכולת השכונה, והוציא ממנה שני פרוסות לחם עם קצת גבינה צהובה ביניהן. הוא ניסה לאכול מהר, בלי להרים את הראש. אחד הילדים הסתובב אליו.
״דניאל, ברצינות אין לך קופסה? אתה אוכל ישר מהשקית?״
הוא לא ענה. עוד שניים הצטרפו לצחוק.
״תראה, לכולנו יש קופסאות! גם עם המדבקות של הכדורגל!״
דניאל קיפל את השקית סביב הכריך, כאילו אפשר להסתיר אותו ככה. ״עזבו אותי…״
״אבל למה אמא שלך לא קונה לך קופסה? זה עולה עשרים שקל בשוק הכרמל, אני יודע כי קניתי שם.״
באותו רגע נפתחה דלת הכיתה. גברת אורלי חזרה מוקדם מחדר המורים, שכחה שם את המשקפיים לקריאה. היא שמעה את המשפט האחרון. הילדים השתתקו מיד. היא הביטה בהם, ואחר כך בדניאל. הוא החזיק את הכריך ביד וניסה לא לבכות.
״מה קורה פה?״
אף אחד לא ענה.
״דניאל?״
״שום דבר, גברת אורלי…״
אבל היא ראתה מספיק. היא התקרבה לספסל.
״אפשר לשבת רגע לידך?״
הוא הנהן.
״למה אתה אוכל מהשקית?״
הוא שתק.
״ככה אמא שמה לי.״
ילד מהשורה האחורית לחש: ״כי אין לו קופסה…״
גברת אורלי הסתובבה אליו. ״ויש בזה משהו מצחיק?״
שקט. דניאל החזיר את הכריך לשקית וקיפל אותה פעמיים, כמו שמקפלים משהו שרוצים לשמור. ״כבר לא רעב לי.״
היא הביטה בו בזהירות. ״דניאל, בוא איתי רגע.״
הם יצאו למסדרון. שם, בלי הכיתה מולו, הוא כבר לא החזיק מעמד ופרץ בבכי.
״גברת אורלי, בבקשה אל תגידו לאמא…״
״למה?״
״היא תתעצבן.״
״עליך?״
הוא הניד את הראש. ״לא. על עצמה.״
היא לא הבינה, אז הוא סיפר. אמא שלו מגדלת אותו לבד, מאז שהוא היה בן ארבע. היא עובדת בבוקר במאפייה ברחוב ביאליק, ובערב מנקה במרכול. היא יוצאת מהבית לפני שהוא מתעורר, ולפעמים חוזרת אחרי שהוא כבר סיים שיעורי בית לבד מול הטלוויזיה הפתוחה בלי קול.
״אמא רצתה לקנות לי קופסה, כמו לכולם.״ הוא ניגב את הדמעות בשרוול. ״אבל אמרתי לה שלא צריך.״
״למה?״
הוא שתק כמה שניות. ״כי שמעתי אותה מדברת בטלפון עם דודה שלי, שהיא לא יודעת איך תגיע לסוף החודש.״
גברת אורלי לא זזה.
״והכריך?״
״היא מכינה לי כל ערב.״
״אחרי שהיא חוזרת מהעבודה?״
״כן.״ הוא זקף את הראש קצת. ״פעם אחת היא נרדמה על השולחן באמצע שהיא הכינה לי אותו. עם הסכין עדיין ביד.״
גברת אורלי הסתכלה הצידה לרגע, לכיוון חלון המסדרון שממנו נראה חדר האוכל הישן שהיה פעם מקלט. היא בלעה רוק לפני שהמשיכה לדבר.
״דניאל, תשמע. הכריך הזה, בתוך השקית — הוא לא פחות טוב מכריך בקופסה. אני רוצה שתדע את זה.״
הוא משך בכתפיו, לא לגמרי משוכנע, וקיפל את השקית שוב.
הם חזרו לכיתה. הילדים עדיין ישבו על הספסלים, קצת שקטים יותר מקודם. גברת אורלי לא אמרה כלום, רק ישבה על קצה הספסל ליד דניאל, לקחה עוגייה מהקופסה של אחד הילדים בלי לשאול, ופרסה אותה לשניים.
״תן לי ביס מהכריך שלך?״
דניאל הביט בה בהיסוס, ואז הושיט את השקית. היא נגסה בקצה הכריך, כמו שאוכלים בבית.
״טעים.״
הילד שצחק קודם, זה עם קופסת הכדורגל, קם ממקומו. הוא לא אמר כלום, רק פתח את הקופסה שלו והושיט אותה לדניאל.
״רוצה עוגייה?״
דניאל לקח אחת. הילדים אכלו ביחד, בלי שאלות נוספות.
למחרת, בהפסקה הגדולה, כשדניאל הוציא מהתיק את השקית עם הכריך, אף אחד לא צחק. אחד הילדים דווקא שם את קופסת האוכל שלו בצד והוציא כריך עטוף במפית נייר.
״גם לי יש היום אחד פשוט.״
כמה ימים אחר כך אמא של דניאל הגיעה לבית הספר. גברת אורלי ביקשה ממנה שיחה קצרה. האישה נראתה מבוהלת כשנכנסה לחדר המורים, המעיל שלה עדיין רטוב מהגשם בחוץ.
״הוא עשה משהו?״
״לא.״ גברת אורלי הניחה יד על שולחן חדר המורים. ״רק רציתי להגיד לך שיש לך ילד שאת יכולה להיות גאה בו.״
האם הביטה בבנה, שחיכה לה ליד הדלת. ״אני גאה בו כל יום.״
דניאל רץ אליה וחיבק אותה. הם יצאו לרחוב הרטוב, והוא תפס לה יד. באמצע הדרך הביתה הוא אמר, בלי להסתכל עליה: ״אמא, תמשיכי לשים לי את הכריך בשקית. זה בסדר ככה.״
היא לא ענתה מיד, רק לחצה את היד שלו קצת יותר חזק.
באותו ערב, כשהיא חתכה לו את הפרוסות במטבח הקטן, הוא ישב לידה על הכיסא וצפה בה מקפלת את השקית בסוף, בדיוק כמו תמיד, בשני קיפולים, ומכניסה אותה לתיק שלו לפני שהוא הולך לישון.
