מרטה קורן הצמידה מפית לשפתה והרגישה טעם מתכתי של דם. שמונה עשרה איש ישבו סביב השולחן, שעליו עדיין ניצבו צלחות עם עוגת גבינה, ואף אחד לא זז. לא הגיסה רונית, לא הדודים של אלון, לא בת הדודה שלי, שדקה קודם הרימה כוסית לכבוד יום ההולדת השישים ושלוש של החמות.
"סוף סוף שמת אותה במקום," זרקה רבקה, מיישרת את שרשרת הפנינים שהיא עצמה קנתה לה פעם במתנה לחנוכה. "האישה הזאת חשבה שהכול כאן שייך לה."
אלון נשם בכבדות, עומד מעל אשתו שהתמוטטה על השידה במבואה. כוס שבורה שכבה תחת רגליו, ואיש לא הושיט יד למגבת.
זה התחיל בקינוח. הם היו בווילה בסביון – בית ענק עם מעלית, גינה ומטבח שרבקה הציגה לאורחים כאילו עבדה עליו כל חייה. ליום ההולדת היא שכרה להקה, שף ושני מלצרים. החשבון, כמו תמיד, ירד מהחשבון של מרטה, רק שאף אחד לא ידע את זה.
באמצע העוגה רבקה הרימה כוסית פרוסקו.
"לחיים של הבן שלי, כי למרות שהוא התחתן עם אישה קרה, הוא עדיין מפרנס את כל המשפחה הזאת."
מישהו צחק. אלון השפיל מבט אבל לא הכחיש. אחר כך החמות הוסיפה שמרטה לא יודעת להיות אישה, ושחוסר היכולת שלה להיכנס להיריון הוא עונש על כך שתמיד שמה את העבודה במקום הראשון. שבעה חודשים קודם לכן הם איבדו את התינוק בשבוע העשרים. אלון ידע שאשתו עדיין מתעוררת בלילה בבכי. למרות זאת המשיך לחתוך את העוגה, כאילו אמו מדברת על מזג האוויר בכנרת.
"אל תעזי אף פעם יותר להשתמש במוות של הילד שלי כדי להשפיל אותי," אמרה מרטה.
רבקה הניחה את הכפית.
"זה היה גם הנכד שלי."
"אז היית צריכה לכבד אותו."
"שמעתם איך היא מדברת אליי, בבית שלי?"
אלון קם. לרגע קצר מרטה חשבה שהוא סוף סוף יעמוד לצדה. במקום זה הוא ניגש והכה אותה בכף יד פתוחה, מול כל המשפחה, מול צלחות העוגה שהתקררו על השולחן.
"את עולה למעלה לקחת את הדברים שלך," זרק. "התכשיטים נשארים. הרכב נשאר. הכרטיסים גם. את לא לוקחת שום דבר ששילמתי עליו."
רבקה שילבה ידיים על החזה.
"ותחזירי את המפתחות. הבית הזה הוא רכוש משפחת קורן, לא מחסן לכפויות טובה."
מרטה הביטה ברצפת השיש, במדרגות האלון, בנברשת שהובאה במיוחד מאיטליה. היא זו שאישרה כל חשבונית. היא קנתה את הנכס הזה דרך חברה בע"מ שהקימה שמונה חודשים לפני החתונה – כדי להגן על עצמה למקרה שמשהו ישתבש בתחום העיסוק שלה, לא בנישואים. אלון מעולם לא שאל למה המשכנתא פתאום הפסיקה לרדת מהחשבון המשותף. גם לא שאל מאיפה מגיעים שמונת אלפים השקלים בחודש שאמו קיבלה לנהג, למנוי חדר כושר, לתרופות ללחץ דם ולנסיעות לאילת. הוא האמין שזה כסף מהירושה של אביו, למרות שהקרן התרוקנה כבר לפני תשע שנים. מרטה שמרה על השקר הזה, כי אלון טען שאמו תחלה אם תדע את האמת על מצבה הכלכלי.
היא גם זו שהצילה את חברת הבנייה שלו, כשהוא הפסיד שני חוזים באזור השרון. היא כיסתה את משכורות הצוות ואת החובות לספקים דרך הלוואות פנימיות שאלון מעולם לא בדק במסמכים. כולם חשבו שהיא חיה מהשם קורן. זה היה בדיוק ההפך.
היא לקחה את התיק ופנתה לדלת.
"זהו? אפילו לא תתנצלי?" שאל אלון.
היא נעצרה על הסף.
"אני רוצה לזכור היטב את הפרצופים שלכם."
רבקה צחקה בקול יבש.
"כדי לספר לפסיכולוגית שלך?"
מרטה הוציאה טלפון, צילמה את המבואה, ואז הרימה מבט לעבר המצלמה המותקנת מעל המדרגות – אותה מצלמה שהיא עצמה הזמינה להתקין, כי פחדה מפריצות, כשרבקה הייתה שוכחת לנעול את המרפסת.
"לא. כדי שעורך הדין שלי ידע ממה להתחיל."
אלון שוב הרים יד, אבל הדוד שלמה עצר אותו, אדם שכל הערב לא אמר מילה. מרטה יצאה בלי להביט לאחור, חלפה על פני המזרקה בשביל הכניסה וישבה על ספסל האבן ליד השער, ממתינה למונית, כי לא היה לה עוד חשק להיכנס לשום דבר ששייך רשמית למשפחת קורן.
הטלפון צפצף בהתראה מאפליקציית הבנק: רבקה בדיוק הוציאה שלושת אלפים ומאתיים שקל בחנות תכשיטים ברחוב דיזנגוף, בכרטיס הנוסף שמרטה שילמה עליו שנים. היא חייכה בפעם הראשונה באותו ערב. הן עדיין לא ידעו שהרכישה הזאת תהיה האחרונה.
למחרת בבוקר היא התקשרה לעורכת הדין דנה לוי, שאיתה עבדה מאז שהקימה את החברה הראשונה שלה. במשרד ברחוב רוטשילד היא פרשה על השולחן תיק שהחזיקה בכספת חודשים – שטר מכר על הנכס, הסכמי הלוואות לחברת הבנייה של אלון, דפי חשבון מחשבון החברה שממנו ירדו שמונת אלפים שקל בחודש לחשבון של רבקה. מבעד לחלון חרק אוטובוס קו חמש עשרה בפנייה, מישהו על המדרכה מכר בייגלה חם מעגלה, והיא בפעם הראשונה מזה שבעה חודשים הרגישה שהיא נושמת בשקט.
"אני רוצה שלושה דברים," אמרה. "ביטול הסכם השכירות שהם חושבים שהוא מתנה. סגירת הכרטיס הנוסף של החמות. ותביעת גירושין עם חלוקת רכוש שמראה שהנכס והחברה שייכים לי, נקנו לפני הנישואים."
דנה עברה על המסמכים והנהנה מעל המשקפיים.
"זה עניין של שבועיים, לא של שנתיים. יש להם את החתימה שלך על הכול."
המנעול בשער הווילה בסביון הוחלף עוד באותו יום – חברת המנעולנים הגיעה בטרנזיט לבן בשעה שתיים, לפני שמישהו הספיק לחזור מהקניות. הכרטיס הנוסף של רבקה הפסיק לעבוד בדיוק ברגע שניסתה לשלם בו על תור אצל הספרית ברחוב אבן גבירול – הספרית סיפרה אחר כך לשכנות שהגברת המבוגרת עמדה ליד הקופה אדומה כמו סלק, מסבירה שזאת בטח טעות של הבנק.
אלון הגיע לשער שלושה ימים אחר כך, בשמונה וחצי בערב, עם שקית בגדים בתא המטען וטרוניה בקול דרך האינטרקום. מרטה יצאה לשביל לבד, עם מעטפה ביד.
"זה כתב ביטול הסכם השכירות," אמרה, מגישה לו את הנייר דרך השער הפתוח למחצה. "יש לכם שלושים יום. חברת הבנייה נשארת בלי קו אשראי מהראשון לחודש, כי ההלוואה שבה הצלתי אותה חוזרת עכשיו לחשבון שלי עם הריבית הכתובה בהסכם שמעולם לא קראת."
"מרטה, זה שיגעון, אנחנו נשואים אחת עשרה שנה…"
"היינו," תיקנה. "הגירושין עוברים דרך בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. עורכת הדין הגישה את הבקשה הבוקר."
מאחוריו, בחלון הרכב, נראתה דמותה של רבקה, שלא ירדה, רק הביטה קדימה, אוחזת בטלפון שהציג הודעה על תשלום שנדחה.
מרטה נעלה את השער במפתח, אותו מפתח שהוחלף בבוקר. היא הסתובבה והלכה לכיוון הבית, חולפת על פני המזרקה שהיא עצמה בחרה פעם מקטלוג, ונכנסה פנימה בלי חיפזון, משאירה מאחוריה את השקט של השביל ושני אנשים שעמדו בצד הלא נכון של השער.
