מעטפה על שולחן העבודה של אורלי

אבנר קידר בנה את החברה שלו מאפס, וגם לא ידע שהאדם היחיד שבלעדיו הכול קורס יושב במרחק שני מטרים ממנו, מעבר לדלת זכוכית.

בגיל ארבעים ואחת הוא היה הבעלים והמנכ"ל של "קידר נדל"ן ולוגיסטיקה", חברה שהחזיקה מגדלי משרדים ברמת גן, מחסני ענק באשדוד ובית חרושת לריהוט בקריית גת. הוא ישב בקומה עשרים ושתיים של מגדל בשרונה, מול חלון שממנו נראה כל תל אביב עד הים. בעולם העסקים הוא היה איש קר וממוקד, כזה שלא סולח על טעות פעמיים. במגירה התחתונה של שולחנו שכב תיק שאיש מהעובדים לא ידע על קיומו — חוזים ישנים, שיקים חתומים בלי תאריך, ומספרי טלפון של אנשים שלא רשומים בשום מדריך.

מי שהחזיקה את כל זה יחד הייתה אורלי בן־שמעון.

שבע שנים היא הייתה העוזרת האישית שלו, אבל התואר הזה לא כיסה חצי ממה שהיא עשתה בפועל. כשהיה צריך לתאם פגישה עם פקיד ברשות מקרקעי ישראל בלי שזה יופיע ביומן שלו, אורלי טיפלה בזה. כשמכולה ממארסיי הגיעה לנמל אשדוד עם מסמכים שלא בדיוק תאמו את מה שהיה בפנים, היא הייתה זאת שתיקנה את הטופס לפני שהמכס בכלל שם לב. היא ידעה איפה כל תיק קבור, ולא תמיד במובן המושאל. היא הגיעה למשרד בשבע פחות רבע כל בוקר, גם ביום שריפות עשן שסגר כבישים, גם בשבת בחוה"מ סוכות כשכל המדינה בחופש. הקפה שלו חיכה לו על השולחן בדיוק בטמפרטורה שהוא אוהב, לא חם מדי.

באותו יום שלישי בבוקר, אבנר הגיע למשרד מוקדם משהוא רגיל — שש ורבע, אחרי לילה שבו לא הצליח להירדם בלי סיבה שהוא יכול להצביע עליה. המשרד החיצוני היה חשוך. הוא ניגש לשולחן שלה כדי לבדוק אם רשמה משהו ביומן. שם, במרכז השולחן, עמדה קופסה קטנה מכוסה קטיפה כחולה כהה. לידה מונחת מעטפה עבה, מהסוג שקונים ברחוב שינקין ולא בסופר.

הוא פתח את המעטפה. כתב יד גברי, בטוח, לא מהוסס:

"לערב הזה, יפה שלי. תלבשי אותו בשבילי. — רון."

אבנר פתח את הקופסה. צמיד יהלומים על משי לבן, לא תכשיט זול — כזה שקונה מישהו שכבר סימן את הבעלות שלו על מישהי. הוא סגר את הקופסה בחבטה. הקול הדהד בחדר הריק.

מי זה רון? הוא ידע את שמות הנכדים של כל אחד מהספקים שלו. הוא ידע איזה חשבון בנק בקפריסין שייך לאיזה שותף. הוא לא ידע שלאישה שיושבת עשרים מטר ממנו יש גבר שקורא לה "יפה שלי" וקונה לה תכשיטים בשווי שלושים ואחד אלף שקל.

בשבע ורבע המעלית נפתחה. אורלי נכנסה בשמלה בורדו שהוא מעולם לא ראה עליה, שיער פזור על הכתפיים במקום הקוקו המהודק הרגיל. היא עצרה כשראתה אותו מחזיק את הקופסה.

"אתה מוקדם," היא אמרה.

"את מאחרת." קולו היה שקט מדי. "שבע שנים לא איחרת אף פעם. תסבירי לי מה זה."

היא לקחה ממנו את הקופסה בלי לבקש רשות, שמה בתיק. "עניין אישי. לא נוגע לעבודה."

"הכול נוגע לעבודה, אורלי. את יודעת דברים שאף אחד לא אמור לדעת. אם יש לך מישהו, אני צריך לדעת מי הוא."

"בשביל מה, אבנר? בשביל אבטחה?" היא אמרה את זה בלי לצעוק, אבל משהו בקול שלה נסדק לראשונה מאז שהכיר אותה.

היא לא חיכתה לתשובה. הלכה למשרד שלה, סגרה את הדלת. אבנר עמד שם כמו אדם שאיבד משהו בלי לדעת שהיה לו.

השבוע הזה נמשך עם מתח שלא היה קודם. אורלי המשיכה לעבוד באותה דייקנות, אבל הדיבור ביניהם התכווץ לדברים הכרחיים בלבד. ביום חמישי בערב, כשכולם כבר הלכו הביתה, אבנר עשה משהו שלא עשה מעולם — הוא פתח את הלפטופ של אורלי, שנשאר על השולחן שלה כי היא רצה החוצה לרגע לקנות משהו בקיוסק.

לא כדי לרגל. הוא שכנע את עצמו שזה בטחון. הוא ראה תיקייה בשם "עורך דין — פנימי". פתח אותה.

בפנים היו קבצים סרוקים: חוזה שכירות על דירה ברחוב אבן גבירול, על שם "אורלי בן־שמעון ורון אלמגור". ומכתב מהעורך דין שלה, שהוא לא היה אמור לקרוא, שכתב לה שהמשכנתא המשותפת שהיא לוקחת על עצמה "אינה מומלצת בהתחשב בזה שהיא היחידה המכניסה הכנסה קבועה בקשר".

אבנר סגר את המחשב. כשאורלי חזרה, הוא כבר לא היה במשרד שלה.

בשבת בערב הוא לא הלך לגלריה של אמו ברחוב רוטשילד כמו שהבטיח. הוא נסע לאבן גבירול, חנה מול הבניין שראה בכתובת, וחיכה. בעשר וחצי הוא ראה אותה יוצאת מהבניין עם גבר גבוה, מגולח למשעי, בחליפה שנראתה יקרה יותר משכר חודשי ממוצע. הגבר פתח לה דלת של רכב, נגע בגב שלה, אמר משהו שגרם לה לצחוק — צחוק שאבנר לא שמע ממנה מעולם, לא בשבע שנים.

משהו באבנר נשבר, לא מהצחוק. מזה שהוא לא ידע שהיא יודעת לצחוק ככה.

ביום ראשון בבוקר הוא זימן אותה לישיבה בחדר הישיבות, לא למשרד שלו. הוא רצה מרחק, שולחן ביניהם.

"מי זה רון אלמגור?" הוא שאל בלי הקדמה.

היא הבינה מיד שהוא בדק אותה. הפנים שלה לא הראו הפתעה, רק עייפות.

"בעל שלי לשעבר," היא אמרה. "התגרשנו לפני שנתיים. הוא רוצה חזרה."

"והדירה באבן גבירול?"

"שלו. הוא הציע לי לעבור אליו בחזרה. שלח לי את הצמיד כדי לשכנע אותי שהוא השתנה."

"ואת מתכוונת לחזור אליו?"

היא הביטה בו ארוכות. "למה זה מעניין אותך, אבנר? שבע שנים אתה קורא לי 'עוזרת' ולא שאלת אותי פעם אחת אם אכלתי צהריים. אתה יודע את מספר תעודת הזהות שלי בעל פה כי אני חותמת בשבילך על מסמכים, אבל לא ידעת שהיה לי בכלל בעל."

הוא שתק. היא המשיכה.

"אני לא חוזרת אליו. אבל אני גם לא נשארת פה בשביל שתחליט אם מותר לי לקבל תכשיטים. יש לי חוזה איתך, אבנר, לא כתובה."

היא קמה, יצאה מהחדר. אבנר נשאר לבד בחדר הישיבות הריק, מול לוח שנה שסימן לו שלוש פגישות שהוא צריך לדחות בעצמו, כי לראשונה מזה שבע שנים אף אחד לא סידר לו את הסדר יום.

יומיים אחר כך היא הגישה לו מכתב התפטרות. שלושים יום הודעה מוקדמת, כמו שכתוב בחוזה שלה. הוא קרא אותו פעמיים ליד השולחן שממנו רואים את הים.

"את לא יכולה פשוט לעזוב," הוא אמר. "את יודעת יותר מדי."

"אני יודעת בדיוק כמה שאתה נתת לי לדעת," היא ענתה. "וזה לא קשור לזה. זה קשור לזה שביקשת ממני לדווח לך על מי שולח לי מתנות, כאילו אני עוד סעיף בחוזה השכירות של הבניין הזה."

הוא לא ידע מה לענות. גבר שרגיל שכולם מפחדים ממנו גילה שהוא מפחד ממשהו — מהחדר החיצוני ריק בשבע בבוקר.

בשלושים הימים שאחרי זה הוא עשה משהו שלא עשה לאף אחד: הוא חיכה. לא איים, לא הציע העלאת שכר. פעם אחת, כשהחשבת שאלה אותו אם להעביר לאורלי את הבונוס השנתי כמו בכל שנה, הוא ענה לה "תעבירי, ואם היא תסרב לקחת אותו כמו תמיד — תפקידי אותו בצד." זה היה המשפט היחיד שגילה שמישהו במשרד עוקב אחרי מה שאורלי מקבלת ומסרבת לקבל, שנה אחרי שנה.

ביום העשרים ושמונה הוא בא למשרד שלה עם תיק ניילון פשוט, לא עטוף.

"אני לא בא להציע לך צמיד," הוא אמר. "יש לי משהו אחר."

בפנים היה חוזה — לא חוזה העסקה. שותפות. עשרה אחוזים ממניות "קידר נדל"ן ולוגיסטיקה" על שמה, רשומות ברשם החברות, לא הבטחה בעל פה. "את בונה את זה איתי שבע שנים בלי שיש לך בזה שום דבר רשמי. אם תישארי, תישארי כשותפה, לא כעוזרת. ואם רון אלמגור מציע לך משהו, אני לא אתחרה בזה בקנאה — אני אתחרה בזה בנייר."

היא לקחה את החוזה, קראה אותו לאט מדי בשביל אדם שרוצה לומר כן מהר. אחר כך הוציאה מהתיק שלה קופסת קטיפה כחולה — אותה קופסה — ושמה אותה על השולחן שלו, לא שלה.

"תעביר את זה לרון," היא אמרה. "תגיד לו שאני לא זמינה לעבודה חופשית."

היא חתמה על החוזה בעט שלה, לא של אבנר.

חצי שנה אחר כך אורלי גילתה, בטעות, כשעברה על תיקיית מסמכים ישנה כדי להכין דוח לרואה החשבון, שאבנר פתח עבורה, עוד לפני שהציע לה את השותפות, חשבון נאמנות על שמה אצל עורך דין ברחוב הירקון — שם הופקדו כל אותם שנים בונוסים שהיא סירבה לקחת, כי "לא רצתה להעמיס על החברה". היא לא סיפרה לו שמצאה את זה. היא רק ביקשה מרואה החשבון להעביר את הסכום, מאה ושמונים אלף שקל, לחשבון הפרטי שלה, ושלחה לאבנר הודעת טקסט אחת: "תודה על השבע שנים שלא ידעתי עליהן."