יוני 2025, שלושה ימים לפני ראש השנה. יאיר בן שלושים ואחת, מנהל פיתוח עסקי בחברת סטארט-אפ בהרצליה, אורז תיק נסיעות בזמן שנועה, בת הזוג שלו כבר שנה ורבע, חוזרת מהעבודה בבנק בבני ברק.
אני זוכר בדיוק איך זה נראה מהצד שלי, כי אני הייתי שם, בתוך זה, ולא רק אשם שמסתכל מבחוץ כמו שכולם חושבים עליי היום.
בשבועיים שלפני זה כמעט לא ישנתי. עבדנו על סבב גיוס שהיה אמור להיסגר עד סוף הרבעון, ואני הייתי זה שאחראי על המצגת למשקיעים. בלילות ישבתי מול המחשב עד שתיים, שלוש, ונועה שאלה שאלות קצרות, "אכלת?", "מתי אתה בא לישון?" — ואני עניתי במילה אחת, כי לא היה לי כוח למשהו יותר. היא חשבה שזה עייפות מהעבודה. זה היה גם זה. אבל זה היה גם משהו אחר, שהתחיל להתבשל אצלי הרבה לפני שהיא בכלל שמה לב.
בתחילת דצמבר פגשתי את קרן במסעדה ליד הכיכר בגבעתיים. היינו יחד בתיכון עירוני בגבעתיים, כיתה י', ואחר כך איבדנו קשר במשך שנים. היא ישבה שם עם חברה, אני עם עמיתים לעבודה אחרי פגישה, והעיניים שלנו נפגשו בערך באותו רגע ששתינו איתה כוס יין. לא היה בזה שום דבר דרמטי. פשוט ישבנו לדבר, ואז ישבנו לדבר שוב, בשבוע שאחרי, ואז עוד פעם.
אני לא אגיד שאני התאהבתי בה מחדש תוך שבועיים, כי זה נשמע כמו תירוץ שמחפש להצדיק את עצמו. האמת יותר מכוערת מזה: קרן הזכירה לי מי הייתי לפני שהפכתי לאיש שעובד שבעים שעות בשבוע ומרגיש שהוא נעלם בתוך התפקיד שלו. עם נועה הכל היה נכון על הנייר — היא רצתה חתונה, אנחנו כבר דיברנו על זה, אפילו עברנו על תאריכים באולם באזור כפר סבא. אבל "נכון" ו"חי" זה לא תמיד אותו דבר, ואני לא היה לי אומץ להגיד את זה בקול עד שהיה מאוחר מדי.
באותו ערב, כשנועה נכנסה הביתה לדירה בשכונת נווה שאנן בהרצליה וראתה אותי מקפל חולצות לתוך התיק, היא שאלה אם אנחנו נוסעים לאנשהו. חשבתי לרגע להגיד כן, לברוח מהשיחה, אבל כבר החלטתי — אם אני עושה את זה, אני עושה את זה בלי לשקר עוד פעם. "אני עוזב," אמרתי לה, בלי להסתובב. אני יודע איך זה נשמע. גם אני שמעתי את עצמי ושנאתי את הטון שלי, כאילו אני מדבר על העברת דירה ולא על לשבור מישהי לגמרי.
היא שאלה מה קרה, אם זה בדיחה. אמרתי לה על קרן. לא ידעתי איך להגיד את זה בעדינות, אז לא אמרתי בעדינות בכלל — סיפרתי כמו שזה קרה, קפה, שיחה, עוד קפה, "אני אוהב אותה, מכיתה י'". ראיתי את השקיות מהסופר נופלות מהידיים שלה על הרצפה, שקית עם ביצים שהתפוצצה, ואני זוכר שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה "צריך לנקות את זה", לא "מה עשיתי". זה מציק לי עד היום, שהמוח שלי קפץ לניקיון הרצפה במקום לכאב שלה.
נעלתי נעליים, לקחתי את התיק, ויצאתי. לא בגלל שלא היה אכפת לי. בגלל שידעתי שאם אני נשאר עוד דקה, אני אתחיל להתחנן שתסלח לי, ולא הייתי בטוח שאני ראוי לזה, ולא הייתי בטוח שזה יעזור לה בכלל.
מה שאני לא ראיתי אז, ומה שרק קרן סיפרה לי בדיעבד: באותם ימים גם היא, קרן, הייתה באמצע להתגרש. בעלה לשעבר, אלון, עוד לא ידע כלום על מה שקורה בינינו. כשהוא גילה, שבועיים אחרי שכבר עברתי לגור אצל קרן בדירה שכורה בכפר סבא, הוא הגיע לשם בעשר בלילה, דפק על הדלת כמו שדופקים כשלא מתכוונים לחכות לתשובה. עמדתי מול הדלת, קרן מאחוריי, והוא צעק שאני "התיישבתי לו על החיים" בזמן שהוא עוד היה במשא ומתן על הסכם הגירושין וחלוקת הרכוש. הוא לא היה אלים, רק זועם וכואב, בדיוק כמו שאני הייתי צריך לצפות שנועה תהיה, ולא הייתה — כי נועה בכלל לא ניסתה להתקשר אליי, לא באותו לילה ולא בשבוע שאחריו.
השקט שלה הפחיד אותי יותר מכל צעקה.
שמעתי אחר כך, מהחברה המשותפת שלנו, מיכל, שנועה לא ענתה לטלפונים בכלל באותם ימים, ושהיא ניתקה גם אותה. אמרו לי שהיא שכבה במיטה יומיים, ואז קמה בבוקר השלישי, לבשה חליפה, ונסעה למשרד של עורכת דין בבני ברק ליד סניף הבנק שבו היא עובדת. אני לא הייתי שם. אני יודע את זה רק כי מיכל סיפרה לי, בטון שהבהיר לי בדיוק מה היא חושבת עליי.
מה שעשיתי בעצמי, בשבועות שאחרי, זה לנסות לעשות סדר: פניתי לעורך דין משלי כדי להבין מה מגיע לי ומה לא מהדירה שאני ונועה שכרנו יחד — אני הייתי רשום כערב על החוזה, והיא רצתה שאצא ממנו לגמרי, מהר. לא התווכחתי. חתמתי על כל מה שהיא ביקשה. זה היה הדבר הכי פחות שיכולתי לעשות.
בפברואר, כחודשיים אחרי אותו ערב, קיבלתי הודעת ווטסאפ מנועה. שורה אחת: "תעביר את שאר הדברים שלך מהארון עד סוף השבוע, אחרת אני נותנת אותם לעמותה." לא כעס, לא סימני קריאה. פשוט הודעה עסקית. הלכתי לקחת את הבגדים ביום שישי בצהריים כשידעתי שהיא בעבודה, כמו שהיא רצתה. על השולחן במטבח מצאתי מעטפה עם השם שלי, ובתוכה תלוש שכולל את חצי הכסף ששילמתי על הריהוט שקנינו ביחד — היא כבר עשתה חשבון מדויק, עד השקל, וצירפה העברה בנקאית בפועל, לא רק הבטחה. שלוש מאות ושמונים שקל. חשבתי שזה ילדותי, החישוב הזה, עד שהבנתי שזה בדיוק ההפך — זו הייתה דרך שלה להגיד "אנחנו סגורים, בלי חוב, בלי תלות".
לא ראיתי אותה יותר מאז, חוץ מפעם אחת, במאי, בחתונה של מכר משותף בגני יהודה. היא ישבה עם קבוצה של חברות, בשמלה כחולה, וכשהעיניים שלנו נפגשו במשך שנייה היא לא הסתכלה הצידה ולא זעה. פשוט המשיכה בשיחה שלה, כאילו אני אדם שהיא פגשה פעם במסיבה ולא זכרה בדיוק מאיפה. אלון, בעלה לשעבר של קרן, גם היה שם במקרה — התברר שהם ידידים משותפים מצד החתן — ובאיזשהו שלב במהלך הערב ראיתי אותו מדבר איתה ליד הבר, שניהם צוחקים על משהו. לא ידעתי אם לשמוח או להיעלב.
בקיץ שמעתי מבן דוד שלי, שעובד גם הוא בבנק בבני ברק, שנועה עברה תפקיד — ניהול תיקי השקעות במקום שירות לקוחות, קידום ממשי, עם עלייה נאה במשכורת. ושהיא עברה דירה, לשכונה קרובה יותר לעבודה, בלי לחכות שאעביר לה את החלק שלי בערבות — פשוט מצאה שותפה חדשה וסגרה חוזה תוך שבועיים.
אני לא יודע אם נועה מאושרת. אני מקווה שכן, כי זה מגיע לה, ולא בגלל שאני מרגיש אשם ורוצה לכפר — פשוט כי היא באמת אדם טוב ולא היה לה שום חלק בזה שאני התפרקתי מבפנים בלי להגיד לה. עם קרן זה לא פשוט כמו שדמיינתי כשישבנו בבית קפה בגבעתיים. יש שם היסטוריה שלה עם אלון, יש שם קושי משלה, ויש שם עלי לפעמים תחושה שאני מקום מקלט זמני יותר משאני בחירה אמיתית. אבל זה כבר סיפור אחר, לא זה שנועה חיה בו.
בספטמבר, כמעט תשעה חודשים אחרי אותו ערב עם התיק והשקיות שנפלו, נתקלתי במיכל ברחוב דיזנגוף. היא סיפרה לי בלי שאלתי שנועה סיימה השבוע להעביר את התואר השני שלה בכלכלה לאוניברסיטת בר אילן, שכבר הייתה באמצע כשכל זה קרה, ושהיא ממשיכה ללמוד בערבים בזמן שהיא עובדת ביום. אמרתי "יופי", ולא הוספתי כלום, כי כל דבר שהייתי אומר היה נשמע כאילו אני מבקש ממנה קרדיט על משהו שאין לי בו שום חלק.
