בת ים הייתה עוד עיר על המפה עד שרקס, כלב הצלה גזע לברדור בגיל שבע, החליט אחרת. זה קרה ביום שישי בסוף אוגוסט, השעה קרובה לשמונה בבוקר, כשהחוף עוד היה כמעט ריק חוץ מכמה אנשים שרצו לפני העבודה וזוג מבוגר שהאכיל יונים ליד הקיוסק הסגור.
נועה בן־ארי הייתה בשירות הצלה כבר תשע שנים. היא הכירה את רקס טוב יותר משהיא הכירה את רוב חברי הצוות שלה – הוא ליווה אותה בכל משמרת, ישן על השמיכה הישנה ליד מגדל ההצלה, ואף פעם לא נבח סתם. זו הייתה העובדה שגרמה לה לזנק ממקומה כשהוא התחיל לנבוח בלי הפסקה לכיוון אחד ספציפי בים, כמטר וחצי מהחוף, ליד סלע שחור קטן שבולט מעל פני המים בשעת שפל.
"רקס, מה קרה לך", היא אמרה, כבר יורדת מהמגדל בלי לחכות לתשובה. הכלב לא זז מהמקום. הוא עמד עם הרגליים הקדמיות בתוך המים, הזנב מתוח, ונבח שוב ושוב לאותה נקודה בדיוק – לא ימינה, לא שמאלה, תמיד לאותו מקום.
תוך דקות התאסף קהל קטן. מישהו הרים טלפון וצילם. נועה נכנסה למים עד הברכיים וניסתה למשוך את רקס אחורה בקולר, אבל הוא סירב לזוז, כמעט משך אותה פנימה. ואז היא עשתה את מה שעשתה בכל מקרה דומה – היא הפסיקה להילחם בו והתחילה להקשיב לו.
היא צללה. המים היו עכורים מהחול שהגל הפך, אבל בעומק של פחות ממטר ליד הסלע ידה נתקלה במשהו קשה ומחוספס. לא אבן. יותר מדי אחיד בשביל אבן. היא משכה, וזה לא זז בקלות – היה תקוע בין שני סלעים תת־מימיים, עטוף ברצועות אצות ים.
כשהיא לבסוף שחררה את זה ועלתה למעלה, מה שהחזיקה ביד היה תיבת עץ קטנה, בערך בגודל קופסת נעליים, עם פינות מתכת מחלידות וסגר שכבר לא נסגר בגלל החלודה. רקס הפסיק לנבוח בדיוק ברגע שהיא הרימה אותה מהמים. הוא רק עמד שם, נושם כבד, מסתכל בתיבה כאילו עשה את העבודה שלו.
"תראי מה זה", אמר מישהו מהקהל.
בתוך התיבה, אחרי שנועה ניקתה בזהירות את השכבה הראשונה של חול ואצות, היו כמה חפצים: שעון יד ישן שהמנגנון שלו כבר לא עבד, טבעת נישואין דקה עם חריטה שנמחקה כמעט לגמרי, וחבילה של מכתבים קשורים בחוט שהנייר שלהם היה שביר כמו עלה יבש. על אחד המעטפות עוד אפשר היה לקרוא בקושי שם: אברהם כהן, ומתחת – כתובת ברחוב הירקון, תל אביב.
נועה לא ידעה מה לעשות עם זה. זה לא היה חפץ שמישהו הרגע איבד. זה היה משהו שמישהו הסתיר, לפני שנים, אולי עשרות שנים, וקבר בכוונה בים.
מה שקרה אחר כך לא היה חלק מנוהל ההצלה הרגיל. נועה צילמה את התיבה ואת המכתבים והעלתה תמונה אחת – רק של השעון והטבעת, בלי לפתוח את המכתבים – לקבוצת פייסבוק מקומית של "זוכרים את בת ים הישנה". תוך שעתיים הפוסט קיבל מאות תגובות. תוך יום, מישהי בשם רבקה אברהמי כתבה: "זה נשמע כמו הסיפור של סבא של אמא שלי. הוא נעלם באמצע שנות התשעים ואף אחד לא ידע לאן".
נועה יצרה קשר. פגשה את רבקה, אישה בת חמישים ומשהו, במרכז המבקרים של רידינג בתל אביב, כי רבקה לא רצתה לבוא לבת ים – היא אמרה שלא הייתה שם מאז שהייתה ילדה. נועה הביאה את התיבה בשקית ניילון סגורה, כמו מוצג משפטי, כי בשלב הזה כבר הרגישה שזה לא רק ממצא יפה לפוסט בפייסבוק.
רבקה פתחה את המכתבים בזהירות, קרה, כאילו הנייר יישרף לה באצבעות. הכתב היה של אישה – "שלך תמיד, מרים" חתום בתחתית כל מכתב. אבל מרים לא הייתה סבתא של רבקה. סבתא של רבקה נקראה רחל, ולפי מה שרבקה זכרה, סבא אברהם ורחל היו נשואים ארבעים ואחת שנים עד שהוא "נעלם", כפי שהמשפחה תמיד תיארה את זה, בקיץ 1994.
"הוא לא נעלם", אמרה רבקה בשקט, מחזיקה את המכתב האחרון בערימה. "הוא עזב. והוא לקח את זה איתו כי לא היה לו איפה להחביא את זה בבית".
התאריך על המכתב האחרון היה מיולי 1994 – חודשיים לפני שאברהם כהן, כפי שהמשפחה תמיד סיפרה, "יצא לדוג ולא חזר". לא הייתה גופה. לא נמצאה סירה. המשטרה אז סגרה את התיק כנעדר בנסיבות לא ברורות, ורחל גידלה את שני הילדים לבד, ומתה ב-2009 בלי לדעת אם בעלה טבע, ברח, או פשוט נעלם.
רבקה ישבה עם התיבה הפתוחה על הברכיים שלה בבית קפה ברחוב אלנבי, והיא לא בכתה מיד. היא רק חזרה וקראה את השורה האחרונה של המכתב שוב ושוב: "אני יודעת שאתה לא יכול עדיין, אבל אני מחכה. תמיד אחכה".
מה שהתברר, אחרי שרבקה החליטה לחפור עמוק יותר במקום סתם לסגור את זה ולשכוח, היה שאברהם כהן לא טבע ולא ברח לחו"ל כמו שאיזה דוד תמיד טען. הוא גר בפתח תקווה תחת שם משפחה שונה במקצת – כהני במקום כהן – עד 2003, כשהוא מת מהתקף לב, לבד, בדירה שכורה, בלי שאף אחד מהמשפחה הרשמית שלו ידע. הוא היה נשוי שוב, לא רשמית, למרים – אישה שעבדה איתו בעסק לתיקון שעונים ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, לפי מה שרבקה מצאה כשהתקשרה לחברה ותיקה של אמה.
השעון בתיבה היה של אברהם. הטבעת – זו של רחל, סבתא של רבקה, לא של מרים. כלומר הוא לקח את טבעת הנישואין המקורית שלו כשעזב, אולי כדי שלא יימצא בביתו החדש, ואולי כי לא הצליח פשוט לזרוק אותה. הוא קבר את הכל בים ליד בת ים – המקום שבו, כפי שהתברר ממכתב נפרד, הוא ורחל בילו את ירח הדבש שלהם ב-1953, שנה לפני שרבקה בכלל נולדה.
רבקה לא סיפרה לאמה, שהייתה כבר בת שמונים ואחת וגרה בדיור מוגן בהרצליה, את כל הפרטים. היא רק אמרה לה שמצאו את הטבעת של אבא בים, ושהוא כנראה טבע שם ולא איפשהו רחוק. זה, לדעתה, היה חסד גדול יותר מהאמת המלאה.
מה שרבקה כן עשתה, שבועיים אחרי הפגישה עם נועה, היה ללכת לעורך דין ולפתוח תיק ירושה רשמי על שם אברהם כהן – תיק שנשאר סגור כמעט שלושים שנה כי בלי גופה ובלי הכרזת מוות, אי אפשר היה לחלק שום דבר. עם תעודת הפטירה שהיא מצאה בסוף במרשם פתח תקווה, ועם עדות הרופא שטיפל בו, התיק נפתח מחדש. התברר שהיה לאברהם חשבון חיסכון קטן, נשכח, בסניף בנק בפתח תקווה – שנים עשר אלף שקל שצברו ריבית במשך עשרים שנה כמעט בלי שאיש נגע בהם.
רבקה לא לקחה את הכסף לעצמה. היא חילקה אותו בין שלושת נכדיו של אברהם, כולל הבן שלה שלא הכיר את סבא רבא שלו בכלל. אבל את הטבעת היא שמרה. היא לקחה אותה לצורף ברחוב שנקין, ניקתה, ותלתה על שרשרת דקה שהיא עונדת מאז מתחת לחולצה – לא כדי לזכור את הבגידה, היא אמרה לנועה בפגישה האחרונה שלהן, אלא כי ברגע מסוים, גם אחרי כל השקרים, מישהי אחרת קראה לו "שלה לתמיד" וחיכתה לו. וזה, בדרך מוזרה, הרגיש כמו סוף שמישהו ראוי לו.
נועה חזרה למגדל ההצלה בבת ים באותו סוף שבוע. רקס שכב על השמיכה שלו ליד המדרגות, לא הראה שום עניין מיוחד בסלע השחור שממנו הוציאו את התיבה. היא ישבה לידו על החול הקר, שמה יד על הגב שלו, והביטה בים בלי לחפש שם כלום הפעם.
חצי שנה אחר כך רבקה קיבלה טלפון ממישהי שהציגה את עצמה כנכדה של מרים – התברר שגם למרים היו צאצאים, ושהיא שמרה עד מותה ב-2011 קופסת פח קטנה עם צילום של אברהם וגזיר עיתון ישן על כלב הצלה שמצא תיבת עץ בים. שתי המשפחות לא נפגשו מעולם, ורבקה החליטה שכך זה יישאר.
