המספר שנעלם מהמחברת של ענת

ענת פרידמן, מורה למתמטיקה בכיתות ז'-ח' בבית ספר "רמות" ברמת גן, שמה תרגיל חדש על הלוח כל בוקר יום שלישי. לא בגלל שהמנהלת ביקשה, ולא בשביל הציונים. היא עשתה את זה כי לפני שמונה שנים, כשהיא עצמה הייתה תלמידה מצטיינת בתיכון עירוני בחיפה, מורה אחד אמר לה משפט שהיא לא שכחה: "מי שמפסיק להתאמן, שוכח איך חושבים – לא רק איך פותרים".

בבוקר ההוא, ה-16 בספטמבר, היא כתבה על הלוח שלושה תרגילים עם רצף מספרים מוזר: 3, 7, 15, 31, ואז סימן שאלה. מתחתיו עוד שורה: 2, 6, 12, 20, וסימן שאלה נוסף. התלמידים גיחכו, כרגיל. יוסי כהן, שישב בשורה השלישית ותמיד הכריז שהוא "טוב במתמטיקה בלי מאמץ", הרים יד תוך שתי דקות וזרק תשובה. טעה. עומר, שישב לידו ותמיד היה שקט, לא הרים יד בכלל – הוא פשוט כתב במחברת, מחק, כתב שוב.

ריח של קפה מהמורים חדר מהמסדרון, מישהו שכח לכבות את הרדיו בחדר המורים ושמע היטב 103FM עם החדשות של השעה תשע. ענת עצמה עמדה ליד החלון, מסתכלת על החניה שבה מכונית ה-Kia Picanto הישנה שלה חנתה עקום, כי היא תמיד ממהרת בבוקר.

"מי עוד רוצה לנסות?" היא שאלה, בלי לצפות לתשובה מהירה.

זאת הייתה השאלה שהובילה לכל הסיפור.

כי יומיים לפני כן, ביום ראשון בערב, ענת קיבלה שיחת טלפון מגלית, אחותה הגדולה, שגרה בבאר שבע ועובדת כרואת חשבון. גלית לא התקשרה סתם. היא הייתה בלחץ נוראי – הבעל שלה, רונן, פתח לפני שנתיים מוסך קטן ברחוב הרברט סמואל, השקיע בו את כל החיסכון המשפחתי, שלושים ותשעת אלף שקל בדיוק, כסף שגלית עצמה חסכה במשך שנים מהעבודה שלה. עכשיו רונן רצה למכור את המוסך לשותף שלו, בלי לשאול אותה, בלי לחתום איתה על שום דבר – כי המוסך היה רשום רק על שמו.

"הוא אומר שזה 'שלו', ענת. שהוא זה שעבד שם כל יום. אבל מי שילם על הציוד? אני. מי לקח הלוואה מההורים שלי כדי לכסות את החוב הראשון? אני."

ענת הקשיבה, ישבה על הספה בדירה שלה בגבעתיים, כוס תה מצטננת ליד המרפק, ותכנית לימודים פתוחה על המחשב שהיא לא הספיקה לגעת בה. היא לא ידעה מה לענות מיד. היא רק אמרה: "תבדקי אם יש לך איזה מסמך, קבלה, העברה בנקאית, משהו שמוכיח שהכסף היה שלך."

גלית שתקה כמה שניות. "יש לי את דפי הבנק. ההעברה מהחשבון שלי למוסך. שמורה אצלי כבר שנתיים."

זה היה הפרט שהציל אותה.

חזרה לכיתה, ליום שלישי בבוקר: עומר, אחרי חמש דקות של שתיקה, הרים סוף סוף יד. הוא הסביר שבשורה הראשונה כל מספר הוא כפול המספר הקודם ועוד אחד – 3 כפול 2 פלוס 1 שווה 7, 7 כפול 2 פלוס 1 שווה 15, וכך הלאה. בשורה השנייה זה משהו אחר: ההפרשים עצמם עולים ב-2 בכל פעם. ענת חייכה – לא חיוך רגיל, אלא כזה שמגיע כשמישהו מבין לא רק את התשובה, אלא את הדרך אליה. היא רשמה על הלוח: "התשובה לא חשובה כמו זה שאתה יודע להסביר למה היא נכונה."

יוסי כהן, שהתשובה שלו הייתה שגויה קודם, הביט בעומר במבט שהתחלף לאט בין קנאה לסקרנות. הוא לא אמר כלום, אבל אחרי השיעור ניגש אליו וביקש שיראה לו איך הוא חשב על זה.

בערב אותו יום, ענת נסעה לבאר שבע. לא תכננה, אבל גלית שלחה הודעה: "רונן חתם. הוא כבר חתם על המכירה בלי לספר לי. גיליתי כי השותף שלו התקשר אליי בטעות." ענת עלתה על הרכבת מתל אביב, ישבה ליד חלון מלוכלך, צפתה בשדות משתנים לצבע חום-זהוב של סוף קיץ, ותרגלה בראש מה היא הולכת להגיד.

היא לא הגיעה כדי לריב. היא הגיעה עם תיק ניילון שקוף, ובתוכו שלושה דפים: העתק מדף הבנק של גלית מלפני שנתיים, קבלה על רכישת מכשיר איזון גלגלים בשם "רונן ושות'" ששולמה מחשבון גלית, והדפסה של הודעת ווטסאפ ישנה שבה רונן עצמו כתב "תודה על ההלוואה, אני מחזיר לך את זה בעבודה".

הן ישבו במטבח של גלית ברחוב יצחק שדה, עם שקית עוגיות פתוחה על השולחן שאף אחת מהן לא נגעה בה. רונן הגיע בשעה תשע וחצי, עדיין בסרבל עבודה מוכתם בשמן, וכשראה את שתי האחיות יושבות עם התיקייה על השולחן, הוא עצר בדלת.

"מה זה?"

גלית לא הרימה קול. "זה ההוכחה שאתה חתמת על מכירה של נכס שחלק ממנו שייך לי. יש לי דפי בנק. יש לי קבלה. יש לי אפילו ההודעה שלך."

"זה היה מזמן. זה היה הלוואה, לא -"

"קרא את ההודעה, רונן."

הוא לא קרא. הוא ידע מה כתוב שם.

למחרת בבוקר גלית התקשרה לעורך דין שהמליצה עליו קולגה מהעבודה, ופתחה תיק נגד השותף החדש של רונן – לא נגד רונן עצמו, אלא נגד העסקה, כדי לעצור את ההעברה עד שייקבע מה שייך למי. תוך שבועיים הגיעו להסכם: גלית קיבלה בחזרה את שלושים ותשעת אלף השקלים שהשקיעה, ישירות לחשבון שלה, ורונן נשאר עם המוסך – אבל לבד, בלי השותף שרצה לקנות אותו, ובלי הזכות לגעת שוב בכספי המשפחה בלי לשאול.

ענת חזרה לגבעתיים ביום חמישי בלילה, עייפה, עם ריח של דיזל מהרכבת עדיין בבגדים. ביום שלישי הבא היא כתבה על הלוח תרגיל חדש. הפעם יוסי כהן לא הרים יד מיד. הוא ישב, כתב, מחק, כתב שוב – בדיוק כמו עומר שבוע קודם.

"מה קרה, יוסי? נגמר לך הביטחון העצמי?" מישהו מהכיתה צחק.

ענת לא צחקה. היא הביטה בו כותב לאט, בלי למהר, ואמרה רק: "זה בסדר. זה סימן שהוא סוף סוף חושב."

בבאר שבע, אותו בוקר, גלית פתחה את חשבון הבנק שלה במחשב, ראתה את ההעברה שהגיעה – שלושים ותשעת אלף שקל, בדיוק הסכום, בלי שקל חסר – וסגרה את המחשב הנייד בלי להגיד מילה לאף אחד. היא רק הוציאה את התיקייה עם המסמכים, שמה אותה במגירה התחתונה של הארון, ונעלה אותה במפתח קטן שהיא תלתה מאז על שרשרת הצוואר שלה.