—אדוני איבד את הבן שלו. אני איבדתי את שני ההורים שלי. תן לי לעבוד באדמה, ואולי אף אחד מאיתנו לא יצטרך להישאר לבד.
קולו של איתי בן-חמו נשבר באמצע המשפט, אבל הוא לא הוריד את המבט. עמד ליד השער הישן של חוות "כרמית", באזור עפולה, עם מעדר תלוי על הכתף ותרמיל גב מטולא שהכיל את כל רכושו בעולם. בן שבע עשרה, נעליים סדוקות בקצוות, ופנים של מי שכבר קיבל יותר מדי סירובים בשבועיים האחרונים.
מהצד השני, בצל עץ שקמה זקן, ישב אריה זהבי על כיסא גלגלים. שמיכה כיסתה את רגליו הקפואות. על ברכיו הניח כובע קש שלא היה שלו.
—תסתלק, — פסק. —פה אין עבודה.
—יש יותר מדי עבודה, אדוני. הגדר בבית הבקר נפולה, הברז בשוקת יבש, וראיתי שתי פרות שעומדות להמליט תוך ימים. השדה מתמלא בעשבים. מה שאין זה ידיים.
הזקן חרק שיניים.
—באת להגיד לי איך נראית החווה שלי, כי אתה רואה אותי על הכיסא הזה?
—באתי לבקש אוכל וקורת גג. לא רוצה משכורת. תן לי שבוע. אם העבודה שלי לא שווה כלום, אני הולך בלי לדרוש כלום.
—אני לא צריך אף אחד.
כלב זקן, פרוותו זהובה, יצא מהמרפסת. במקום לנבוח על הזר, ניגש לשער וליקק את האצבעות שלו.
—בוז'י, בוגד, — נהם אריה.
איתי חייך בפעם הראשונה מאז שהגיע לאזור.
—בעלי חיים יודעים להבחין מי לא בא לעשות רע.
—החווה הזאת עדיין שלי, ואני אומר שתלך.
אריה סובב את הכיסא ונכנס הביתה בקושי. איתי יכול היה להמשיך בדרך. הוא הלך ברגל שישה ימים מאז שבעל המשק שבו עבד מת, והיורשים זרקו אותו בלי לשלם לו שקל. התייתם בגיל ארבע עשרה. ההורים שלו נהרגו בתאונת דרכים בכביש 65, ליד עפולה, כשהמשאית שהובילה את התוצרת שלהם לשוק הידרדרה מהכביש. מאז, החיים שלו היו שורה של דלתות סגורות.
אבל איתי ראה איך הידיים של הזקן רעדו סביב אותו כובע. הוא הבין שהזקן לא דוחה אותו מחוסר אמון, אלא מפחד לאהוב שוב מישהו ולאבד אותו שוב.
הוא עקף את השער מהצד שבו הגדר הייתה שבורה לגמרי, הרים את העמוד הראשון והתחיל לעבוד בלי אישור. עד הערב תיקן כמה מטרים. ישן באסם, על קש יבש, עם בוז'י צמוד לצידו. הרעב כאב, אבל העייפות ניצחה.
לפני עלות השחר העיר אותו געיית פרה מיוסרת. אחת הפרות שכבה ברפת, תשושה מלידה קשה. העגל היה במצב לא תקין.
איתי כרע בבוץ ונזכר במה שאבא שלו לימד אותו כשהיה ילד בכפר קטן ליד בית שאן.
—תירגעי, אמא. את לא מוותרת, וגם אני לא.
הוא סידר בזהירות את ראש העגל. חיכה להתכווצות הבאה ומשך בקצב של הפרה. אחרי שלושה ניסיונות, הוולד נפל על הקש, אבל לא נשם.
—אל תמות. לא היום.
ניקה לו את הפה ושפשף את החזה עד שהחיה השתעלה. הפרה החלה ללקק אותו, ואיתי ישב על האדמה בוכה מול הנס של לעזור למשהו להיוולד, בעולם שלימד אותו רק לקבור.
הוא לא שם לב שאריה צפה בו מפתח הרפת.
—סליחה, אדוני. אני יודע שאמרת לי ללכת. שמעתי את הפרה ולא יכולתי לעזוב אותה. אני אוסף את הדברים שלי עכשיו.
—שתוק, ילד, — ענה הזקן בקול שבור. —יש קפה קר ולחם מאתמול במטבח. תשטוף ידיים ותיכנס.
בארוחת הבוקר, איתי ישב על הרצפה עד שאריה הצביע לו על כיסא. סביב השולחן היו שישה מקומות ריקים. רק כיסא אחד, ליד החלון, נראה כאילו אף אחד לא נגע בו כבר שנים.
—לא בכיסא הזה, — אמר הזקן.
איתי לא שאל למה.
בסוף הארוחה שטף את הכוס, ניקה את הפירורים, ולקח את התרמיל.
—תודה שהתייחסת אליי כמו לבן אדם. אני מסיים את הגדר והולך.
—אמרת שבוע, — מלמל אריה בלי להביט בו. —אני נותן לך אוכל ואת האסם. אחר כך נראה. אני לא מבטיח כלום.
איתי עבד מהזריחה עד השקיעה. תיקן את הגדר, פתח את הצינור החסום ליד המעיין, ניקה את התעלות, תיקן את הגג, ועזר ללדת עוד שני עגלים. בלילה החמישי סופה כיסתה את הגליל התחתון.
—לא תישן באסם הלילה, — אמר אריה. —יש חדר בקצה המסדרון. סגור כבר תשע שנים, אבל הגיע הזמן לפתוח אותו.
בפנים, איתי מצא נעליים, מעיל, ותמונה של גבר צעיר חבוק עם אריה, מהתקופה שבה עוד יכול היה ללכת. זה היה הבן שהכובע שהזקן אוחז בו כל יום שייך לו.
—לא באתי לתפוס את מקומך, — לחש מול התמונה. —רק רוצה לדאוג לאבא שלך.
כשעבר השבוע, איתי יצא עם התרמיל שלו. אריה היה במרפסת, מביט בחווה שקמה לתחייה.
—אתה יודע לבשל?
—קצת.
—אז תישאר. הבית הזה מחכה למישהו כבר תשע שנים.
איתי הניח את התרמיל על הרצפה. אף אחד מהם לא ראה את הטנדר שעמד למעלה בדרך העפר, ולא את האיש שצפה בהם בזעם צונן. זה היה רוני, אחיינו של אריה, שכבר שנים ראה באדמות האלה ירושה שמגיעה לו.
השבועות שאחרי היו הטובים ביותר שאיתי זכר. אריה לימד אותו לקרוא את מזג האוויר מהריח של האדמה, את השמות של כל פרה ברפת, ואת הדרך הנכונה לגזום עצי זית בלי לפגוע בענף הראשי. בערבים ישבו במרפסת, אריה מדבר על הבן שלו, גדי, שנהרג בתאונת אימונים כשהיה קצין בצה"ל, לפני עשר שנים, ועל אשתו שמתה משברון לב פחות משנתיים אחר כך.
—אחרי שאיבדתי אותם, סגרתי כל דלת, — סיפר אריה ערב אחד, כשהגשם דפק על גג הפח. —אמרתי לעצמי שאם לא אוהב אף אחד, אף אחד לא יכול לקחת ממני עוד כלום. רוני חשב שזה אומר שהחווה שלו. הוא בא כל כמה חודשים, מדבר על "לדאוג לי", אבל תמיד מסתכל על השדות ולא עליי.
רוני הגיע שוב, בערב שישי, עם עורך דין ותיק ניירות. איתי היה ברפת כשהטנדר עצר בחצר, וגדי — כלומר בוז'י — נבח פעם אחת ונרגע.
—דוד אריה, — פתח רוני, מניח את התיק על שולחן המרפסת. —מצאתי מישהו שיכול לעזור. יש טופס שממנה אותי כאפוטרופוס על הרכוש, ליתר ביטחון. אתה כבר לא יכול לנהל את זה לבד, וכל זר יכול לנצל אותך.
—הזר הזה עבד ברפת שלי בשעה חמש בבוקר בזמן שאתה ישנת בתל אביב, — ענה אריה בקור רוח, בלי להרים את הקול. —תעיף את הנייר מהשולחן שלי.
—אבא'לה, אתה לא מבין. בעוד חצי שנה, כשמצבך יחמיר, מי יחליט? הבחור הזה? מי הוא בכלל? הופיע משום מקום, ועכשיו ישן בחדר של גדי?
איתי הרגיש את הדם עולה לו לפנים, אבל שתק ונשאר ליד דלת האסם, מקשיב.
—אני מחליט, — אמר אריה. —כמו שהחלטתי כל יום בחיי, מאז שאתה היית ילד קטן ובאת לבקר פעם בשנה בחג. אני יודע בדיוק מה אני עושה.
—זה לא בריא, דוד. אנשים ידברו. יגידו שהוא ניצל אותך.
—אנשים ידברו על מה שהם רוצים. — אריה תפס את גלגלי הכיסא שלו וסובב אותו קרוב יותר לרוני. —תגיד לי, מתי בפעם האחרונה שאלת אותי איך אני מרגיש, ולא איך מצב החווה?
רוני לא ענה. לקח את התיק, נכנס לטנדר, ויצא מהחצר בלי להיפרד.
באותו לילה, אריה קרא לאיתי לשבת איתו במרפסת.
—הוא לא יעצור, — אמר. —אני מכיר אותו. אני צריך לסדר את זה כמו שצריך, לא רק בדיבורים.
בשבוע שאחרי, אריה ביקש מאיתי לנהוג אותו למשרד עורך הדין בעפולה, ליד הקניון הגדול. איתי חיכה בחוץ, ליד המרפסת עם כורסאות הפלסטיק הלבנות, שעה שלמה, בלי לדעת מה קורה בפנים. כשיצאו, אריה החזיק תיק חום דק בחיקו, וחיוך קטן, כמעט מתנצל, על השפתיים.
חודשיים אחר כך, בבוקר חורפי קר, הטנדר של רוני הופיע שוב בחצר, הפעם בלי להודיע. הוא ירד בתנועה מהירה, פני אדומות מכעס.
—מה זה?! — צעק, מניח מכתב על שולחן המרפסת שבו אריה ישב עם כוס תה. —קיבלתי מכתב מעורך הדין. אתה העברת את הבעלות על שני שליש מהאדמה על שם… שם הבחור הזה?!
—כן, — אמר אריה בפשטות, בלי להרים את הקול. —שליש נשאר שלך, כמו שמגיע לך כמשפחה. שני שליש עוברים לאיתי, כי הוא זה שקם בחמש בבוקר, עוזר לפרות ללדת, ומחזיק את המקום הזה בחיים. זו האדמה שלי, ואני מחליט מה קורה איתה כל עוד אני נושם.
—זה תשעים דונם, דוד! זה שווה מאות אלפי שקלים!
—זה שווה יותר מזה בשבילי, — ענה אריה. —ולא בכסף אני מודד את זה.
רוני פנה לאיתי, שעמד ליד דלת המטבח.
—אתה חשבת על זה מההתחלה, נכון? להיכנס לחיים של זקן חולה ולקחת הכול?
איתי לא הרים את הקול.
—לא ביקשתי כלום מלבד עבודה ואוכל, ביום שהגעתי. אריה החליט מה שהחליט. אם אתה רוצה לבדוק את זה, יש עורך דין, יש חתימות, יש כל הניירת. אני לא בורח מהשיחה הזאת.
רוני עמד רגע, נושם כבד, ואז הביט בדוד שלו, בכיסא הגלגלים, ביד הרזה שאוחזת בכוס התה בלי לרעוד.
—אני לא אחזור לפה, — אמר לבסוף.
—הדלת פתוחה כשתתבגר קצת, — ענה אריה, בלי כעס, כמעט בעצב.
הטנדר יצא מהחצר, והפעם באמת לא חזר, לא לחג, לא ליום הולדת.
עברה שנה. בוז'י הזדקן עוד קצת, אבל עדיין רץ בין הרפתות. איתי, בן עשרים, למד לנהל את החשבונות, את מכירת החלב לרכזת המושבית, ואת התורנות מול הווטרינר האזורי. אריה עדיין ישב על כיסא הגלגלים, אבל כל בוקר עצר עוד רגע ליד השדה, מביט באור עולה מעל ההר.
בערב אחד, כשהחורף חזר לגליל, אריה ביקש מאיתי להביא לו את הכובע, זה שהיה מונח על ברכיו ביום שנפגשו.
—זה היה של גדי, — אמר, מגלגל אותו בין האצבעות. —שמרתי אותו כי חשבתי שאם אניח אותו, זה אומר שהוא באמת הלך. — הוא הביט באיתי. —תרים את הכובע לגג האסם. תתלה אותו שם, ליד השאר. לא כי שכחתי אותו. כי סוף סוף אני יכול לזכור אותו בלי לכאוב מזה כל יום.
איתי לקח את הכובע בשתי ידיים ותלה אותו על מסמר עץ ישן, לצד רתמות ומגלים חלודים שהיו שם עוד מתקופת אביו של אריה.
חצי שנה אחר כך, איתי קיבל מכתב בדואר. היה זה רוני, בכתב יד מהוסס, מבקש לבוא לבקר בפסח, "לשבת עם דוד אריה, לא בשביל שום דבר אחר". איתי הראה את המכתב לאריה, שקרא אותו פעמיים, קיפל אותו, והניח על השולחן.
—תגיד לו שיבוא, — אמר. —יש מקום.
בליל הסדר ישבו שלושתם סביב השולחן, לראשונה מאז מות גדי מישהו ישב בכיסא ליד החלון — לא רוני, לא איתי, אלא כיסא ריק שאריה עצמו השאיר פנוי, אבל הפעם בלי הכובד שהיה בו קודם. רוני לא הזכיר את האדמה, ולא את החוזה. שאל את איתי איך העגלים, אם מזג האוויר טוב לזיתים השנה. אריה הביט בשניהם, ולא אמר כלום, רק מזג עוד כוס יין לכולם.
Отправить
