אני בת שבעים ואחת, ושנה שלמה כמעט לא דיברתי עם אחותי בגלל ריב מטופש. לפני כמה שבועות התקשרו אליי מבית החולים סורוקה כי היא נפלה. נסעתי לשם בטוחה שבקושי נחליף מילה. כשהיא ראתה אותי נכנסת לחדר, היא פרצה בבכי לפני שהספקתי לפתוח את הפה.
אחותי רבקה ואני מפרידות בינינו ארבע שנים. גדלנו בשכונת דלת בבאר שבע, ברחוב עם עצי אקליפטוס ושכנים שיושבים על כיסאות פלסטיק בערב וצועקים אחד לשני מהמרפסות. חלקנו חדר עד שהתחתנתי, ובמשך עשרות שנים דיברנו כמעט כל יום — לפעמים סתם כדי לספר מה בישלנו, לפעמים כדי להתלונן על הבעל. לא תמיד הסתדרנו. לרבקה יש אופי חזק, וגם אני לא בדיוק קלה. יכולנו לריב על אמא, על הילדים, או כי אחת חשבה שהשנייה דיברה אליה בטון לא מתאים. אבל אף פעם, אף פעם לא עברו יותר משבוע בלי שדיברנו.
הריב שהפריד בינינו היה מביך בקטנותו. אחרי שאמא נפטרה היינו צריכות לחלק כמה חפצים מהדירה שלה בשכונה הישנה. לא היה שם רכוש או כסף משמעותי — כלי אוכל, מפות שולחן רקומות, תמונות מהחתונה שלה בשנות החמישים, כמה תכשיטים זולים. אני רציתי את מכונת התפירה הישנה, זינגר שחורה עם הרגל, כי זכרתי את אמא יושבת לידה שעות עם הרדיו דולק על תחנת "קול ישראל". רבקה אמרה שאמא הבטיחה לה שהמכונה תעבור לבת שלה, לילדה שלה.
התחלנו לריב על המכונה וגמרנו מוציאות האחת לשנייה תלונות מעשרים שנה. אמרנו דברים מכוערים. אני הזכרתי לה שהיא הייתה פחות נוכחת בחודשים האחרונים של אמא, כשאני הייתי זו שנסעה כל יום לבית החולים. היא ענתה שאני תמיד עושה דברים כדי אחר כך להזכיר לכולם כמה אני מקריבה. יצאתי מהדירה וטרקתי את הדלת כל כך חזק שתמונה נפלה מהקיר.
בחודשים שאחר כך אף אחת מאיתנו לא התקשרה לשנייה. הבנים שלנו ניסו להתערב, אבל שתינו אמרנו אותו דבר בדיוק: "אם היא רוצה לדבר, היא יודעת איפה אני". עבר ראש השנה. עברו ימי ההולדת שלנו. פעם ראיתי אותה מרחוק בשוק, ליד דוכן התבלינים, והעמדתי פנים שלא ראיתי.
ביום שלישי בבוקר התקשר אליי בן אחותי, אורן. רבקה נפלה במדרגות ליד הבניין שלה. זה לא נראה חמור, אבל היא שברה את שורש כף היד ונשארה בחדר מיון מחכה לבדיקות כי גם חטפה מכה חזקה בירך. אורן היה בעבודה באילת ושאל אם אני יכולה להגיע עד שהוא יחזור. התגובה הראשונה שלי הייתה טיפשית: חשבתי שאולי היא בכלל לא רוצה לראות אותי. אחרי חמש דקות כבר חיפשתי את המפתחות של הפיג'ו.
בדרך לבית החולים תרגלתי בראש איך אתנהג. אכנס, אשאל מה אמר הרופא, ואשב. זהו. כשהגעתי, רבקה שכבה על האלונקה עם היד מגובסת והשיער פרוע לגמרי, כאילו לא הספיקה להתארגן לפני הנפילה. היא ראתה אותי מהדלת. עדיין הייתה לי התיק תלוי על הכתף. לא הספקתי להגיד "שלום". היא כיסתה את הפנים ביד החופשית והתחילה לבכות.
התקרבתי, והמשפט הראשון שיצא לי מהפה היה: "נו, מה את בוכה, אישה". משפט כל כך שלנו ששתינו גמרנו צוחקות באמצע הדמעות.
רבקה אמרה שהיא פחדה. לא כל כך מהנפילה עצמה, אלא כי בזמן שחיכתה לבד בחדר המיון היא חשבה: אם יקרה לי משהו רציני, כמעט שנה אנחנו לא מדברות בגלל מכונת תפירה. ישבתי לידה והודיתי שגם אני חשבתי הרבה פעמים להתקשר. "אז למה לא התקשרת?" היא שאלה. הייתי חייבת לענות את האמת: בגלל גאווה.
בילינו כמעט שש שעות יחד באותו יום. קניתי לה סנדוויץ' מהקיוסק בכניסה לבית החולים כי היא לא אכלה כלום. רבנו כי היא התעקשה לקום לבד ללכת לשירותים. עזרתי לה ללבוש את הז'קט כשסוף סוף שחררו אותה. אורן הגיע בערב. כשראה אותנו יחד, לא אמר כלום, רק הביא לנו שני כוסות מים מהמתקן במסדרון והניח אחת ליד כל אחת מאיתנו.
לפני שיצאתי, רבקה שאלה מה נעשה עם מכונת התפירה. אמרתי לה שהיא יכולה להישאר אצל הבת שלה. היא ענתה שכבר אף אחד לא רוצה אותה. צחקנו יחד צחוק שנמשך הרבה יותר מהראוי, עד שאחות הזהירה אותנו לא להעיר חולים אחרים במחלקה.
כמה ימים אחר כך חזרנו לדבר על מה שאמרנו אז. "עדיין כואב לי מה שאמרת על הבת שלי," אמרה רבקה, מסובבת את הכוס בין האצבעות בלי לשתות ממנה. הודיתי שהרבה פעמים אני משתמשת במה שאני עושה למען אחרים כטיעון כשאני כועסת. היא הודתה שהייתה לא הוגנת כלפיי בעניין הטיפול באמא. עדיין שתי אחיות עם אופי. אבל עכשיו אנחנו מדברות כמה פעמים בשבוע.
המכונה עדיין בבית של רבקה, ואף אחד לא משתמש בה. לפני שבוע היא שלחה לי תמונה — היא שמה עליה עציץ של גרניום אדום. הסתכלתי בתמונה זמן ארוך, ואז כתבתי לה: "תשגיחי שהעציץ הזה לא ילכלך לך את הבד של הרגל, את זוכרת מה אמא הייתה אומרת."
