הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הריח של הקפה שנשפך על החלוק שלי. שנייה לפני שהטלפון צלצל, עמדתי בחדר האחות ושפכתי לעצמי כוס שנייה, כי המשמרת שלי בטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב הייתה אמורה להסתיים בעוד עשרים דקות. במקום זה קיבלתי הודעה מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר: "תרדי, יש בעיה עם הגופה מרחוב אבן גבירול".
קראו לי רונית שגיא, אני פתולוגית, ועשרים ושתיים שנה בעבודה הזאת לימדו אותי דבר אחד: גופה לא מתווכחת. היא שוכבת, אתה בודק, אתה כותב. הפעם היא התווכחה.
הגופה הגיעה אליי בשעה שמונה בערב, אחרי תאונת דרכים בכביש 4 ליד הרצליה. אישה בשם ורד כרמלי, בת שלושים ואחת, לפי התעודה המזהה שנמצאה בתיק שלה. הרכב, מאזדה 3 כחולה, התהפך שלוש פעמים לפי הדוח של המשטרה. צוות מד"א שהגיע למקום קבע מוות בזירה. פציעות שאינן תואמות חיים, כתוב שם, בעברית משרדית וקרה.
הבאתי אותה לחדר הנתיחות בתשע ורבע. הדלקתי את המנורה, סידרתי את המכשירים על המגש, ואת האזמל הנחתי לבסוף ליד ידה הימנית, כמו תמיד. משהו הפריע לי לפני שהתחלתי. הגוף היה חם. לא חם כמו גוף שמת לפני שעה. חם כמו גוף שעוד נושם.
הסתכלתי שוב בטופס. שעת המוות שנרשמה הייתה שש וחצי. שעתיים וחצי לפני שאני עומדת שם. גופה לא נשארת חמה כזאת אחרי שעתיים וחצי, גם לא בקיץ, גם לא באולם ממוזג לא מספיק. שמתי את האזמל בצד ונגעתי בצוואר שלה, בדיוק מתחת ללסת.
חיכיתי. כלום. ואז, מתחת לאצבעות שלי, פעימה. חלשה, לא סדירה, אבל שם.
משכתי את היד כאילו נכוויתי. באותו רגע היא פתחה את העיניים.
לא צרחתי, אני לא צורחת, אבל הרגליים שלי נסוגו צעד אחורה מהמגש בעצמן. ורד — אם זה באמת שמה — נשמה נשימה קצרה וכואבת, הביטה בי, והרימה אצבע אל השפתיים שלה.
"דוקטור, בבקשה. אל תגידי לאף אחד שאני חיה."
"את… מה?"
התחלתי לזוז לעבר האינטרקום כדי לקרוא לצוות, וכאן היא תפסה את פרק כף היד שלי בכוח שלא התאים לגוף שהיה אמור להיות גופה. "בשקט", היא אמרה, וההבעה שלה הפנתה אותי לדלת הזכוכית המחוספסת של המסדרון.
מאחוריה, שתי דמויות. גברים. עומדים לא רחוק, לא זזים.
"זה בעלך שם?" שאלתי בלחש, בלי לחשוב הרבה על זה.
ורד עצרה נשימה. "הוא לא בעלי."
לא הספקתי לשאול יותר. הדלת נפתחה.
היא עצמה עיניים בשבריר שנייה, וגופה קפא במקום, כאילו לא זזה מעולם.
נכנס גבר גבוה, חליפה כהה תפורה טוב מדי בשביל שעה כזאת בלילה באבו כביר. השני נשאר במסדרון, ליד עמדת האבטחה.
"אז, דוקטור", הוא שאל, קול שקט ומחושב, "היא באמת מתה?"
הסתכלתי על ורד. שכבה בלי לנוע, בלי נשימה נראית לעין.
"לפי התיעוד, כן."
"לא מעניין אותי התיעוד."
הוא ניגש לאט למיטת הנתיחות. ראיתי אותו מתכופף, קרוב מדי, עד שהראש שלו כמעט נגע בשלה. ידעתי שאם היא תזוז, גם קצת, זה נגמר. הוא לחש משהו קרוב לאוזן שלה — לא שמעתי הכול, אבל תפסתי מילה: "העמדת פנים גרוע, ורד, כמו תמיד."
הדם שלי קפא. הוא זקף את הגוף וחזר להסתכל בי.
"אני צריך את הדוח היום."
"יהיה מוכן בעוד כמה שעות", אמרתי, והקול שלי יצא יציב יותר משציפיתי.
הוא הנהן, פנה ללכת לעבר היציאה. ואז נעצר ליד המשקוף.
בדיוק ברגע הזה הטלפון בכיס החלוק שלי רטט. לא צלצל — רטט. שמעתי אותו, והגבר בחליפה גם שמע, כי הראש שלו הסתובב חצי סיבוב לכיווני.
"את מצפה למישהו, דוקטור?"
"תורנות", אמרתי. "המחלקה מתקשרת כל הזמן."
הוא לא הסתפק בתשובה הזאת. עמד שם, ידו על הדלת, בוחן אותי כמו שבוחנים גופה על השולחן שלי — בלי רחמים, רק חישוב. שניות ארוכות עברו. אז אמר, "תשלחי לי הודעה כשהדוח מוכן", והוציא כרטיס ביקור לבן, בלי שם, רק מספר טלפון מודפס באמצע. הניח אותו על המגש המתכתי, ממש ליד האזמל שלי, ויצא. השני במסדרון נעל אחריו במבט את ורד עוד שנייה, ואז הלך גם הוא.
חיכיתי חמש דקות שלמות, אולי שש, בלי לזוז, עד ששמעתי את המעלית במסדרון החיצוני נסגרת. רק אז ורד פתחה את העיניים בפעם השנייה, ונשמה נשימה ארוכה שנשמעה כמו מישהי שיצאה ממים.
"מי הוא?" שאלתי, ואת האזמל כבר החזרתי לתיק הכלים, רחוק ממנה, כאילו הרגע ההוא בכלל לא היה אמור לקרות.
"בעלי לשעבר", היא אמרה. "טל רגב. יש לו חברה לניהול נכסים ברמת החייל. לפני שבוע גיליתי שהוא זייף את החתימה שלי על ייפוי כוח, ועבר על שמו דירה שהייתה רשומה על שמי ברחוב אבן גבירול. שווי הדירה — מיליון ומאתיים אלף שקל. כשעימתתי אותו עם זה, הוא אמר לי שאני 'לא ראיתי כלום ולא אוכיח כלום'. יומיים אחרי זה עליתי לרכב שלי, ואיבדתי שליטה בכביש 4. את הבלמים מישהו נגע בהם, אני בטוחה בזה, גם אם לא אוכיח את זה עכשיו. התאונה הייתה אמורה להרוג אותי. במקום זה נכנסתי להלם עמוק, לחץ דם קרס, נשימה כמעט נעלמה. מד"א שהגיע קבע מוות. אני לא זוכרת כלום מהרגע ההוא ועד שפקחתי עיניים כאן, על השולחן שלך."
זה נשמע דמיוני. אבל הכרטיס הלבן על המגש שלי היה ממשי לגמרי, ופעימת הלב מתחת לאצבעותיי הייתה ממשית לגמרי, ואת שתי אלה אני לא מדמיינת אחרי עשרים ושתיים שנה בתפקיד הזה.
לא התקשרתי למשטרה מהחדר. שלחתי הודעה לאחות תורנית, ביקשתי ממנה "לסגור" את התיק של ורד כרמלי במערכת כלא מוכן להעביר לקבורה, בגלל "אי בהירות בתיעוד". זה קנה לי לילה. אחר כך התקשרתי לניצב במשטרת ישראל שהכרתי משנים של עדויות בבית משפט, קצין בשם אורי לביא ממחוז תל אביב, והסברתי לו בקצרה מה קרה. הוא לא צחק עליי, וזה כבר משהו.
תוך שלוש שעות היה לנו תיק פתוח נגד טל רגב: חשד לזיוף מסמכים, חשד לניסיון רצח, וחקירה חדשה של הבלמים ברכב שלה שהמעבדה הפלילית משכה מהגרוטאה עוד לפני שהתיק נסגר סופית. מצאו סימן חיתוך נקי בצינור הבלם, לא קרע של תאונה — חיתוך.
ורד יצאה מהמכון שלנו בשעה ארבע לפנות בוקר, עטופה בשמיכה של מד"א, בדרך למקום מבטחים אצל אחותה בחיפה, לפני שתעיד למחרת בפני חוקר.
ההעמדה לדין לקחה שבעה חודשים. ראיתי את טל רגב פעם אחת נוספת, מרחוק, באולם בית משפט השלום בתל אביב, כשורד עמדה על דוכן העדים ותיארה בקול יציב איך הוא חתם בשמה על מסמכי המכר. לא בכתה. סיפרה את זה כמו שאני כותבת דוח — עובדה אחר עובדה.
הוא קיבל תשעה חודשי מעצר עד תום ההליכים ולבסוף שנתיים וחצי מאחורי סורג ובריח על ניסיון לגרימת מוות וזיוף בנסיבות מחמירות. הדירה חזרה על שמה תוך חודשיים, ברגע שבית המשפט ביטל את ייפוי הכוח המזויף אצל רשם המקרקעין.
לא דיברתי עם ורד הרבה אחרי המשפט. פעם אחת, בפתח בית המשפט, היא עצרה לידי, הושיטה לי מעטפה חומה. בפנים היה עותק של שטר הבעלות המעודכן על הדירה ברחוב אבן גבירול, על שמה בלבד, וגם צילום של תעודת הפטירה שהוצאה עליה בטעות באותו לילה — עם חותמת "בוטלה" אדומה חוצה אותה מקצה לקצה.
"רציתי שיהיה לך", היא אמרה. "בשביל התיק שלך."
הכנסתי את זה למגירה במשרד שלי באבו כביר, מתחת לכרטיס הביקור הלבן בלי שם שהשארתי שם מאותו לילה, כי אף פעם לא ידעתי אם למחוק את המספר הזה או לשמור אותו למקרה שיצטרכו אותו שוב.
