אני אומר את זה מייד, בלי להתנצל: לא הלכתי לעמותת "בית חם לחיות" בבאר שבע כדי לקחת חתול. הלכתי כי בעל המכולת ברחוב הרצל ביקש ממני להביא להם שני שקי מזון יבש שנשארו לו מהמלאי, כי הוא סוגר את החנות בשבע ואני ממילא נוסע לכיוון האזור התעשייתי. זהו. זו הייתה כל הכוונה שלי באותו יום חמישי בסוף אוגוסט, כשהחום עוד עמד באוויר כמו מכסה על סיר.
אני נהג משאית קירור, מוביל בעיקר בין מרכזי לוגיסטיקה של רשתות שיווק. עבודה שגורמת לך לראות הרבה כבישים ריקים בשלוש לפנות בוקר ופחות מדי אנשים בשעות ערות. אין לי אישה, אין לי ילדים, יש לי דירת שני חדרים בשכונה ד' עם מרפסת שאני לא יוצא אליה, ואין לי שום כוונה לזוז מהמסלול הזה. זה לא עצוב, זה פשוט ככה. אני אומר את זה כי חשוב שתבינו: לא חיפשתי חבר. לא חיפשתי שום דבר.
כשהגעתי, מנהלת המקום, אישה בשם אורלי, עמדה ליד הכלוב האחרון בפינה ודיברה על "המקרה הקשה שלנו", חתול רחוב ענק בשם שרון, עם לחיים כמו של מתאגרף אחרי קרב, אף עם צלקת ישנה שחצתה אותו לרוחב, ואוזן אחת קרועה כאילו מישהו קטע לו אותה בעבר. אורלי אמרה שהוא הגיע מאזור התחנה המרכזית הישנה, אחרי שמישהו התלונן שהוא נלחם עם חתולים אחרים ליד הפחים. היא ציפתה שהוא יהיה אלים, יתחבא, אולי ינסה לתקוף. "תיזהר," היא אמרה לי, בזמן שהנחתי את השקים על הרצפה, "הוא נראה כאילו הוא לא סומך על אף אחד."
לא סימסתי לאורלי, לא ביקשתי ממנה כלום, פשוט רכנתי לקחת את הקבלה על השקים – ואז שרון פשוט קם. הוא לא זינק, לא נבח כמו שכלב היה עושה, הוא פשוט הלך אליי בצעדים כבדים ואיטיים, ונשען בראש הענק שלו על הברך שלי. אחר כך התחיל לגרגר. לא גרגור עדין של חתולי בית. גרגור עמוק, כמעט מנועי, כאילו מתחתיו יש מדחס שהוא לא הפעיל שנים.
אורלי קפאה. "זה… הוא אף פעם לא עשה ככה למישהו."
אני אגיד את האמת: לא התרגשתי במיוחד באותו רגע. חשבתי שזה בטח בגלל ריח האוכל שהבאתי, חתולים לא טיפשים, הם יודעים מי מחזיק את השקים. אמרתי לאורלי משהו כמו "כנראה מריח את מזון הכלבים על הבגדים שלי" והלכתי לאוטו.
אבל חזרתי לשם. לא באותו שבוע – בערך שלושה שבועות אחר כך, כי אחד הנהגים החליף איתי משמרת ונשארתי בעיר עוד יום. חשבתי שאולי אני יכול לתרום עוד כמה שקי מזון שהיו לי בארגז המשאית, שיירים מהובלה שממילא לא היו יכולים לחזור למחסן. וכשנכנסתי, שרון היה שם, יושב זקוף מול הדלת, כאילו חיכה. לא בטוח שהוא זיהה אותי, אולי הוא פשוט מגיב ככה לכל מי שנכנס, אבל הוא בא ישר אליי, התיישב על הרגל שלי ונרדם שם, ממש כך, תוך פחות משתי דקות.
מתנדבת בשם שירה, בחורה צעירה שעבדה שם אחר הצהריים, ישבה על הרצפה ליד וסיפרה לי שבלילות הראשונים שרון היה ישן בישיבה, עם הגב לקיר, אוזניו זקופות, כאילו מחכה שמישהו יפתח את הדלת בכוח. היא אמרה שהיא ניסתה לשבת לידו על הרצפה פעם, והוא הניח את הראש על הברכיים שלה ונרדם כל כך עמוק שהיא פחדה לזוז, כי חשבה שאם תזוז הוא יתעורר ויחזור להיות דרוך. "ככה חיות ישנות כשהן סוף סוף מרגישות בטוחות," היא אמרה לי.
אני לא איש של רגשות גדולים. אבל שמעתי את המשפט הזה ומשהו בו נדבק לי, לא יודע להסביר למה.
זוגות באו לבקר, ילדים באו, כולם ליטפו את הלחיים הגדולות שלו, כולם אמרו "איזה מותק", וכולם הלכו הביתה עם גורים בני שלושה חודשים שהיו שם באותו כלוב. שרון ראה אותם יוצאים, אני יודע כי הייתי שם פעמיים כשזה קרה, ובכל זאת, למחרת, כשנכנסתי שוב, הוא היה שם, מגיע אליי בלי היסוס, בלי טינה, כאילו כל יום הוא מתחיל מחדש את התקווה שלו.
בשלב הזה כבר לא הייתי אדיש. הייתי בא לפחות פעם בשבוע, לפעמים בלי אפילו סיבה טובה – פשוט הייתי אומר לאורלי שאני "עובר בסביבה" גם כשלא הייתי, גם כשזה היה עיקוף של עשרים דקות מהמסלול שלי. לא סיפרתי לאף אחד מהחברים שלי בעבודה. לא ידעתי איך להסביר את זה בלי שזה יישמע כאילו קרה לי משהו רגשי גדול, וזה לא היה ככה. פשוט הרגשתי שיש מישהו שם שמחכה, ולא יכולתי להתעלם מזה.
יום אחד, בתחילת נובמבר, כשהחורף כבר התחיל להריח באוויר של באר שבע – ריח של אבק רטוב וגשם ראשון שעוד לא ירד באמת – הבאתי לשם עוד משלוח שקי מזון. שרון בא, כרגיל, נשען על המגף שלי, גרגר. עמדתי שם, לא זז, כי הרגליים שלי פשוט לא רצו ללכת. אורלי הסתכלה עליי מהמשרד הקטן שלה ואמרה, "אתה יודע שאתה יכול פשוט לקחת אותו הביתה."
אמרתי לה שאין לי זמן, שאני נוהג עשרים יום בחודש, שהדירה שלי ריקה כל היום, שזה לא הוגן לחתול. היא לא ויכחה איתי. היא רק אמרה, "הוא לא צריך שתהיה בבית כל היום. הוא צריך שתחזור."
זה נשאר בי כל הדרך הביתה. חשבתי על זה כל הלילה, בזמן שהמשאית שלי עמדה בחניון המחסן והמזגן נהם. בבוקר חזרתי לעמותה, לפני המשמרת שלי, ומילאתי את הטפסים.
עברתי על הכל: אישור וטרינר, שבב, חיסון כלבת, שלוש חתימות, ותשלום סמלי של מאתיים וחמישים שקל שהעמותה גובה כדי לכסות עלויות עיקור. שרון ישב ליד השולחן כל הזמן, כאילו מבין שמשהו שונה קורה, נשען עליי כל פעם שהניתי את היד למטה.
בבית הוא לא נלחץ מהדירה החדשה כמו שחשבתי. הוא בדק את הפינות, נכנס מתחת למיטה לכמה שעות ביום הראשון, ואז יצא, אכל בזהירות מוגזמת מהקערה, כאילו עדיין מחשב אם מישהו יגנוב לו את זה, ואחר כך בא וישב לידי על הספה, ממש צמוד, כאילו מודד את המרחק שהוא מוכן לתת לי.
הלילה הראשון היה הרגע שהבנתי מה קרה בעצם. שכבתי במיטה, שרון עמד ליד הדלת, מהסס, ואז קפץ, לא לכיוון קצה המיטה כמו חתול זהיר, אלא ישר לתוך הכיפוף של הברכיים שלי, הצמיד את הגוף הענק שלו אליי ונרדם תוך שניות. לא ישיבה דרוכה, לא אוזניים זקופות. שינה מלאה, כבדה, עם הבטן עולה ויורדת בקצב איטי. שכבתי ער עוד שעה, לא כי הפריע לי, אלא כי לא רציתי לזוז.
היום הוא ישן על כרית קטנה שקניתי לו ליד המיטה, אבל בפועל תמיד מוצא את הדרך חזרה אליי בלילה. יש לו קערה שמלאה תמיד, כי אני קונה עכשיו שקי מזון בכמויות שגורמות למוכר בחנות הזואולוגית ברחוב רגר לשאול אותי אם פתחתי חנות. ואני, אדם שהיה בטוח שהעבודה שלי לא מתאימה לשום דבר עם ריגשות, מגיע הביתה מכל משמרת ומוצא חתול ענק עם לחיים גדולות ואוזן קרועה, ממתין ליד הדלת.
לא סיפרתי לאף אחד את הסיפור הזה בתור סיפור על "התאהבות" או משהו כזה – כי זה לא היה ככה בשבילי. זה היה משהו יותר שקט, יותר מעשי: מישהו חיכה, ואני פשוט הפסקתי לברוח מזה.
חצי שנה אחר כך אורלי סיפרה לי, כשעברתי שם עם עוד תרומת מזון, שהיא כבר ידעה מהיום הראשון שהוא לא יעזוב איתי בכלוב עוד הרבה זמן – כי מהיומן התורנויות שלה היא ראתה שחזרתי לבקר אותו שבע פעמים באותו חודש הראשון, יותר מכל מבקר אחר באותה שנה. אני לא זכרתי לספור. היא כן.
