בבוקר יום שלישי הריח ברחוב בן-יהודה כמו אחרי גשם, ירד מבול כל הלילה, והרמזור בפינת אלנבי כבר שבועות שהתחלף באיחור של שנייה שלמה, דבר שכל מי שגר בסביבה ידע עליו ובכל זאת קילל בו מדי בוקר מחדש.
עידו לוינגר, בן עשרים ושלוש, שליח על אופנוע לחברת משלוחים בפלורנטין, נתקע ברמזור עם הרכב המסחרי, כי החבר שלו היה חולה והוא לקח על עצמו ליום אחד את הסבב הגדול יותר. ברדיו שידרו את גלי צה"ל, הקריינית דיברה על פקק עד כיכר המדינה, ועידו תופף באצבעות על ההגה כי בעוד עשר דקות היה צריך למסור חבילה בשכונת שפירא.
ואז הוא ראה את זה. בין הנתיב האמצעי לאוטובוס חנוי של חברת קבלנות התכווץ משהו קטן ואפור, שהתכווץ עוד יותר בכל פעם שמנוע שאג לידו. חתלתול, אולי בן שלושה חודשים, עם אוזן אחת שמוטה, כאילו כבר קיבל מכה בעבר.
המכוניות מאחורי עידו צפרו מיד כשעצר. גבר בג'יפ אפור הוריד את החלון וצעק משהו שעידו לא הבין ולא רצה להבין. הוא הדליק את הפנסים המהבהבים, השאיר את הרכב באמצע הנתיב וירד.
"בוא, בוא הנה," מלמל בזמן שהתכופף, כפות הידיים פתוחות כלפי מעלה, בדיוק כמו שראה פעם בסרטון. החתלתול שרק, נסוג חצי מטר אחורה, ישר לכיוון הנתיב הנגדי. מונית בלמה בחדות, הצמיגים חרקו רגע על הכביש הרטוב, הנהג הכה בכף היד על ההגה.
לעידו כבר לא היה זמן להיזהר. הוא חלץ את הקפוצ'ון שלו, זרק אותו כמו רשת על החיה הרועדת, הרים אותה, והרגיש דרך הבד איך הלב הקטן דופק על כף ידו, מהר מדי, חזק מדי לגוף כזה זעיר. חזרה ברכב הניח את החבילה על מושב הנוסע, במקום שבו בדרך כלל היו תעודות המשלוח, ופשוט המשיך לנסוע, כי מאחוריו כבר נערמה שיירה שלמה שלא הצליחה לצאת מהצומת.
המשלוח בשפירא הגיע עם עשר דקות איחור. הלקוח, איש מבוגר בחלוק בית, התלונן בהתחלה על האיחור, עד שראה את הראש האפור מציץ מתוך הקפוצ'ון שהיה מונח על מושב הנוסע. אז הוא הפסיק להתלונן.
אחר הצהריים ישב עידו עם החתלתול במרפאה הווטרינרית ברחוב שינקין. ד"ר אבישג, כך קראו לווטרינרית, מיששה את החיה, האירה לה בעיניים, שקלה אותה על המשקל הקטן. תשע מאות גרם, במשקל חסר משמעותית, קרע באפרכסת האוזן השמאלית שהצריך תפרים, בנוסף לפרעושים וייבוש קל. עלות הטיפול הראשוני: שש מאות שקלים, שעידו העביר מיד באשראי בלי לחשוב פעמיים, למרות שידע שבשבוע הזה לא יקנה נעליים חדשות שהוא ממש היה צריך, כי הסוליה של הזוג הישן כבר נקרעה.
"רוצה להשאיר אותו?" שאלה הווטרינרית בזמן שכרכה את התחבושת סביב האוזן.
עידו שקל את זה. בדירת החדר וחצי שלו ברחוב מלכי ישראל הוא גר לבד, מאז שהחברה שלו עזבה לפני שמונה חודשים ולקחה איתה חצי מהמטבח, כולל מכונת האספרסו שהוא עד היום מתגעגע אליה. חיה לא הייתה בתוכנית. אבל כשהחתלתול הפסיק לרעוד והתחיל במקום זה לבעוט בתחבושת, בתנועה קטנה ועקשנית שכמעט הצחיקה את עידו, הוא כבר ידע את התשובה.
"כן. אני קורא לו פספוס."
הסיפור יכול היה להסתיים כאן, סוף טוב וקטן ליום שלישי אפרורי בתל אביב. אבל שלושה שבועות אחר כך צלצל הטלפון אצל עידו, מספר שלא הכיר, קידומת מרעננה.
"שלום, קוראים לי צביה ברוידא. אני חושבת שיש לכם את החתול שלי."
עידו הסביר שלחיה אין שבב, שהיא ישבה לבדה ופצועה על כביש עמוס, רחוק מאוד מרעננה, לפחות עשרים וחמישה קילומטרים. גברת ברוידא לא ויתרה. היא טענה שהחתול שלה, "מישקה", נעלם מהגינה לפני שישה שבועות, ושכנה הראתה לה תמונה שעידו העלה בטעות לקבוצת פייסבוק לחיות אבודות, כדי לבדוק אם מישהו מחפש את החיה.
הם נפגשו בסופו של דבר בבית קפה בכיכר רבין, שטח ניטרלי, כמו שעידו הציע, כי לא רצה להכניס איש לדירה שלו לפני שהעניין יתברר. גברת ברוידא, אישה בשנות השישים שלה עם שרשרת פנינים מלאכותיות, הביאה תמונה, חתול עם דוגמת פרווה אפורה דומה, אבל עם שתי אוזניים שלמות.
"לפספוס יש פציעה באוזן השמאלית שהייתה שם מההתחלה, לפי חוות הדעת של הווטרינרית," אמר עידו בקול שקט והניח על השולחן את הקבלה של ד"ר אבישג, עם תאריך, אבחנה ומספר השבב שהוא כבר הספיק להשתיל. "החתול שלך בתמונה עם שתי האוזניים שלמות. זו לא אותה חיה."
גברת ברוידא נעצה מבט בנייר, הפכה אותו פעם אחת, כאילו הצד השני יוכיח שהיא צודקת. אחר כך היא קמה, מלמלה משהו על אי-הבנה וזיכרון לא מדויק, ויצאה מבית הקפה בלי לגעת בקפוסין שהזמינה.
שנתיים אחר כך יושב פספוס, שהפך לחתול חסון עם חריץ קבוע באוזן השמאלית, על אדן החלון בדירה ברחוב מלכי ישראל. למטה חולף האוטובוס בקול נקישות, וכף רגלו נוקשת על הזכוכית הקרה, כאילו הוא מנסה לעצור אותו. עידו נוהג היום בעצמו באוטובוס כזה, בחולצה הכחולה של אגד, במשמרות קבועות שמחזירות אותו הביתה בזמן בכל ערב. משכן לשעבר מרעננה הוא שמע שהחתול האמיתי של גברת ברוידא נמצא מת בביוב שבועיים אחרי אותה פגישה בבית הקפה, נדרס, עם שתי האוזניים שלמות.
עידו מניח את מכונת האספרסו החדשה על השיש, הראשונה מזה שמונה חודשים, וקורע את האריזה. פספוס קופץ מאדן החלון, נוגע באפו בקרטון, ומשתרע בדיוק באמצעו.
