בכיתה ז' בבית ספר "רמות" בחיפה ישבתי בשורה השלישית ולא הבנתי למה כל הכיתה מעתיקה מהלוח בלי בעיה. מורה למתמטיקה בשם רונית כתבה תרגילים בגיר לבן, ואצלי הכל היה כתם מטושטש. אמא לקחה אותי לאופטומטריסט ברחוב הרצל, קיבלתי משקפיים, ואחרי חצי שנה חזרנו כי שוב לא ראיתי טוב. זוג שני. זוג שלישי. כשהגעתי לזוג הרביעי אמרתי לו, למר יעקובי, "משהו לא בסדר איתי, זה לא סתם עיניים עייפות". הוא חייך ואמר שזה גיל ההתבגרות, הראייה משתנה, זה נורמלי. לא היה לי נורמלי בבטן. ביקשתי הפניה, וכעבור חודשים של בדיקות בבית החולים רמב"ם התברר שיש לי פגם ברשתית שלא קשור בכלל לגיל.
בגיל שמונה עשרה, כבר בשירות הלאומי במרכז שיקומי בקריות, שמתי לב שאני מתחילה לאבד שיווי משקל. בהתחלה זה קרה רק עם נעלי עקב, בערב חג בבית של דודה שלי, כשכולם צחקו שאני "שתויה בלי כוסית". תוך שנה זה כבר קרה גם עם נעליים שטוחות. אבחנה חדשה: הפרעת שיווי משקל. ואז, לאט לאט, כל דבר קטן הפך למשימה — לשאת שקיות מהסופר "שופרסל" בקומה התחתונה של הבניין, להכין תה, לקרוא כתובת על מעטפה, אפילו לדבר בלי לגמגם על אמצע מילה. נפלתי המון פעמים. פעם אחת, כבר עם הליכון, בתחנת הרכבת הקלה בחיפה, המעלית הייתה מקולקלת, ועליתי על המדרגות הנעות. ההליכון נתפס בין המדרגות. נפלתי קדימה, פרצוף על המתכת, ומישהו מאחור צעק שיעצרו את המסדרון. הרגל שלי הייתה כחולה שבועיים.
בגיל עשרים ואחת עשיתי בדיקת DNA במכון גנטי בתל השומר, ויצא שיש לי מחלה מוחית בשם SCA7 — מחלה מתקדמת שגורמת לעיוורון הדרגתי ולאובדן איטי של יכולת הדיבור. פרוגרסיבית, כלומר היא רק מחמירה. אחרי האבחנה הפסקתי לחלום. לא על תואר באוניברסיטת חיפה, לא על דירה משלי, לא על מישהו שיאהב אותי, לא על ילדים. בכיתי כל יום, כי ידעתי שאהפוך ל"צמח" — המילה הזאת רדפה אותי בלילות. לא התאבלתי על מישהו אחר. התאבלתי על עצמי, כשאני עוד חיה.
השינוי הגיע כשהנוירולוגית שלי, ד"ר אורית שגיא, הציעה תרופה חדשה שהגיעה לסל הבריאות. היא אמרה במפורש: זה לא ירפא אותך, זה רק יעצור את ההידרדרות. שלושה חודשים בלי שום תוצאה. ואז, יום אחד, גיליתי שאני בולעת מרק בלי להיחנק, ושהמילים יוצאות לי יותר ברורות כשאני מדברת בטלפון עם אחותי. כשראיתי שהמצב מתייצב, העזתי שוב לחלום. נרשמתי ל"עמידר" בשביל דירה נגישה, ופתחתי פרופיל בהיכרויות.
נדחיתי המון פעמים באפליקציה. ידעתי שאני חייבת סבלנות — היכרויות קשות גם לבריאים, אז שיערו כמה זה קשה למישהי בכיסא גלגלים. ואז קפץ הפרופיל של אילן. בביו שלו כתוב שהוא "מתנדב בעמותת שוברים שתיקה למען נכים", וזה גרם לי להחליק ימינה. התחלנו לדבר, וכמעט מיד סיפרתי לו שאני בכיסא גלגלים. הוא נעלב — לא כי הייתי בכיסא גלגלים, אלא כי חשב שאני צוחקת עליו, עושה ממנו צחוק על חשבון אנשים עם מוגבלות. הסברתי לו שזאת אני, ממש אני, ולקח לו רגע להאמין.
בדייט הראשון יצאנו למסעדה קטנה על שפת הים בבת גלים. הוא היה מתוק, קשוב, בהה בי כל הערב בלי להפסיק. הוא היה בדיוק מה שרציתי, אבל זה הציף אותי, אפילו הביך. לא הייתי רגילה למישהו שכל כך שם לב. שלחתי הודעה לחברה הכי טובה שלי, מיטל: "זה לא ילך, הוא יותר מדי אינטנסיבי בשבילי." היא ענתה: "כנראה שהוא באמת רוצה בטובתך. תני לזה צ'אנס, תפתחי לב." הבנתי שהיא צודקת.
בדייט השני הוא הוריד אותי ישר ליד הכניסה לבניין שלי ברחוב יפה נוף, כדי שלא אצטרך להתגלגל מהחניה. לא ביקשתי ממנו. הוא פשוט הבין. תארו לכם — כמעט ויתרתי על האיש המדהים הזה. אני שמחה שלא ויתרתי, כי הייתי מפספסת את אהבת חיי.
מאז עברו שלוש שנים. אילן עדיין נוהג לרדת ולפתוח לי את הדלת בצד הנוסע, גם כשאני אומרת לו שאני מסתדרת לבד. אתמול, בערב חמישי, ישבנו על המרפסת עם קפה הפוך והוא סידר לי את השמיכה על הברכיים בלי לשאול. לא סיפרתי לו כמה פעמים שקלתי למחוק את השיחה שלנו אחרי הדייט הראשון. סיפרתי לו רק עכשיו, כשכתבתי את זה, וכששלחתי לו את הטקסט הוא ענה בהודעה קולית אחת, קצרה: "טוב שלא מחקת."
