אורית הכבתה את המגהץ ופתאום שמה לב שהיא עושה את זה כבר חמש דקות – מגהצת את אותה חולצה, אף על פי שאין כבר מה לגהץ. החולצה הייתה של עידו, עוד מהתקופה של התיכון, כחולה עם משבצות, מהסוג שהיא פשוט לא הצליחה להיפרד ממנו. בדירה ברחוב הרצל, בפתח תקווה, היה שקט כזה שאפשר היה לשמוע איך במרפסת הפנימית למטה השכן ממול מוציא את פחי האשפה בקול רעש, ומהחלון הפתוח נדף ריח של בצל מטוגן – השכנה מהקומה הראשונה מכינה כבר עכשיו לקראת שש, כמו כל יום.
עידו עבר לאשדוד לפני שלושה חודשים. לא לגמרי – כך הוא אמר, כשלקח את הקופסה האחרונה עם הכלים. פשוט פתח שם מוסך, יחד עם חבר מהלימודים, והיה מתקשר עכשיו לא כל יום אלא פעם בשבוע, בימי שישי, לשבע דקות בסך הכול.
אורית פרסה על שולחן העבודה בבית המלאכה המשפחתי – זה עצמו, ברחוב הרצל, שלושים מטר רבוע שקיבלה מאביה – את כל הניירת, במקום שבו הבן פעם הלחים לוחות אלקטרוניקה ותיקן טלוויזיות לשכנים. בית המלאכה כבר מזמן לא פעל, עמד סגור, אבל דווקא אותו עידו ביקש להעביר על שמו עוד בחורף. "אמא, מה זה משנה לך, את בכלל לא הולכת לשם. אני צריך את זה בשביל הלוואה, כבטוחה, ואחזיר לך אחר כך את הכול."
היא לא סירבה אז. חתמה אצל עורך הדין ברחוב יוספטל, מסרה את הניירת – ושבועיים אחר כך עידו עבר. בלי הסברים, בלי שיחה על אם ומתי הוא יחזיר משהו. פשוט עבר לבנות את החיים שלו, כמו שצריך.
ועכשיו, שלושה חודשים אחר כך, היא ישבה במטבח לבדה, הקשיבה לתקתוק השעון מעל לכיריים – אותו שעון עם חוגה סדוקה שבעלה הביא פעם מנסיעת עבודה – ובראש התגלגלה אותה שאלה: האם היא הייתה אמא טובה? האם שילחה מספיק, לא אחזה חזק מדי, לא הכבידה עם החששות שלה?
השכנה רחל, שקפצה לשאול סוכר, תפסה אותה בדיוק ברגע הזה – יושבת מעל תה קר, עם הטלפון ביד, שעל המסך שלו הבהב המספר של הבן, שלא הצליחה להשיג אתמול.
"מה זה, את יושבת כמו גולם?" שאלה רחל, מניחה את הקופסה עם הסוכר על השולחן.
"סתם. חושבת."
"על בית המלאכה?"
אורית לא ענתה מיד. פשוט הניחה את הכוס בכיור, הדליקה את המים.
"הוא בכלל לא שאל מה איתי. שלושה שבועות בשקט."
"ואת התקשרת?"
"התקשרתי. השארתי הודעות קוליות."
רחל הנידה בראש, אבל לא אמרה כלום – ידעה שבמילים אין כאן עזרה.
יומיים אחר כך עידו התקשר בעצמו. הקול עייף, ברקע – רעשי מוסך, נקישות מתכת, צחוק של מישהו.
"אמא, שמעי, יש עניין. הבנק דורש עוד ניירת על בית המלאכה, רוצים את תעודת הבעלות המקורית ולא צילום. תוכלי לשלוח לי אותה בדואר שליחים? זה דחוף, מחר יש לי פגישה עם יועץ אשראי."
היא הקשיבה זמן רב לבן שמפרט את פרטי הסניף.
"עידו," אמרה לבסוף, "אתה בכלל מתכוון לבוא לבקר?"
"אמא, אני עמוס, יש לי כאן עסק שרק מתחיל, כל יום קובע."
"ואמא לא קובעת?"
השתיקה הייתה קצרה, אבל אורית הצליחה לשמוע בה עצבנות – לא שלה, שלו.
"את רוצה להיפגע כרגע, נכון? אמא, אני לא מתקשר בשביל שתחנכי אותי."
היא הניחה את הטלפון ראשונה. אחרי כל השנים – בפעם הראשונה.
שלושה ימים היא הלכה בדירה, סידרה תמונות ישנות – עידו בכיתה א', עידו במסיבת הסיום, עידו מחבק אותה ברציף לפני הנסיעה ללימודים באשדוד, שלוש עשרה שנה קודם לכן. באותה תמונה הוא אחז בידה חזק כאילו חשש שהיא תיעלם. עכשיו התפקידים התחלפו, רק שהאחיזה התרפתה מהצד השני.
ביום הרביעי היא נסעה לרחוב הרצל, לבית המלאכה. פתחה את המנעול – אותו מנעול שלא הוחלף עשרים ושתיים שנה – ועמדה בכניסה, נושמת את ריח השמן והאבק. שולחן העבודה של אביה, מדפים עם כלים, רדיו ישן על אדן החלון. כאן עידו למד להלחים, כאן תיקן אופניים לילדי השכנים בכמה שקלים, כאן היא עצמה, כשהייתה ילדה, עזרה לאביה לפרק מנועים.
בית המלאכה שווה, כך אמרו לה בסוכנות בכיכר העיר, בערך מיליון ורבע שקלים – עבור מקום כזה במרכז, עם כניסה נפרדת, קונים מתעניינים בקלות.
היא שלפה את הטלפון וחייגה למספר של עורכת הדין שאליה פנתה בחורף.
"עורכת דין לוי, שלום. אני צריכה לדעת אם אפשר לבטל את מתנת הנכס, אם המקבל לא עמד בתנאים שדיברנו עליהם בעל פה."
"בעל פה אי אפשר לבטל מתנה," ענתה עורכת הדין. "הסכמים בעל פה לא שווים כלום מול הרשם. מה קרה עם הרישום בטאבו – ההעברה הושלמה?"
"אני לא בטוחה. תעודת הבעלות המקורית עדיין אצלי, לא הספקתי לשלוח לבן."
"אז בדקי: אם הוא לא הגיש בקשה לרישום בטאבו ולא עשה את הפעולה שם, ההעברה משפטית לא הושלמה. פורמלית הנכס עדיין רשום על שמך."
אורית הביטה בתיקייה עם הניירת שמונחת על ברכיה – בורדו, קרועה בקצוות, עם כתובת "בית המלאכה, אבא" בכתב ידה שלה מלפני עשרים שנה.
"כלומר אני יכולה למכור אותו?"
"אם הטאבו יאשר שאת עדיין הבעלים – כן, את יכולה למכור כרצונך, לא צריך שום הסכמה מהבן. ההעברה פשוט לא הושלמה."
שבוע אחר כך הגיע נסח הטאבו: הבעלים הרשומה היא היא. אורית חתמה על כל הניירת. את בית המלאכה קנה זוג צעיר – רצו לפתוח שם בית קפה, לשמור על קירות הלבנים והקורות העץ הישנות. את הכסף – מיליון ורבע השקלים – היא העבירה לחשבון נפרד והניחה את הקבלה באותה תיקייה בורדו, מעל תעודת הבעלות הישנה.
עידו התקשר עשרה ימים אחר כך, כשהבנק, כנראה, בסופו של דבר גילה שהבטוחה נמכרה.
"אמא, מה עשית?! אמרו לי שבית המלאכה כבר לא בטאבו על שמי, שם עכשיו בעלים אחרים בכלל!"
"מכרתי אותו, עידו. ההעברה לשמך אף פעם לא הושלמה – כל הזמן הזה נשארתי הבעלים."
"איך זה לא הושלמה?! לא סיפרת לי כלום!"
"אתה לא הגעת לבקר אפילו פעם אחת בשלושה חודשים. לא שאלת מה איתי. התקשרת רק כשהיית צריך ניירת."
"מה הקשר לניירת, אמא, לא הסברת לי כלום על הטאבו!"
"אתה גם לא שאלת."
בשיחה נשמע איך במרחק נטרקה דלת – כנראה נכנס השותף שלו לעסק, ועידו התרחק, לחש לו משהו, אחר כך חזר לשיחה בקול שקט יותר.
"אמא, בלי הבטוחה הזאת הבנק דחה אותי. יש לי עכשיו בעיות."
"מצטערת שיש לך בעיות," אמרה בשקט. "אבל גם אני לא מחויבת להיות הבטוחה של החיים שלך, בזמן שאתה בונה אותם במקום אחר, במרחק מאה קילומטרים מכאן."
הוא שתק זמן רב. אחר כך אמר בקול חלש יותר, לא תוקפני:
"אני אבוא. בסוף השבוע."
"בוא. סתם, לא בשביל ניירת."
הוא הגיע בשישי, לפנות ערב. עמד בכניסה לדירה ברחוב הרצל – לא בית המלאכה, אלא הדירה עצמה – עם זר חרצית, שכנראה נקנה בתחנת דלק בדרך, לפי הניילון שעטף אותו. אורית הכניסה אותו, הדליקה את הקומקום, שלפה מהמקרר כריכי חצילים שהכינה עוד אתמול, כאילו הרגישה שיבוא.
השיחה לא הייתה פשוטה. הוא התעצבן, אחר כך התנצל, אחר כך שתק זמן רב, מביט בכוס. היא לא הצטדקה בתגובה – פשוט סיפרה איך עברו שלושת החודשים האלה, על רחל והסוכר, על השעון מעל הכיריים, על איך פתחה את בית המלאכה בעצמה ונזכרה באביה.
"לא חשבתי שיהיה לך כך קשה," אמר הוא לבסוף.
"גם אני לא חשבתי שיהיה לך כך קל לשכוח להתקשר."
הוא לא מצא מה לענות. פשוט אחז בידה.
מחוץ לחלון השכן שוב הקים רעש עם פחי האשפה, והשעון מעל הכיריים, אותו שעון עם החוגה הסדוקה, צלצל שמונה וחצי. אורית קרבה לבן את הצלחת עם הכריכים וישבה מולו.
