אני עורך דין נדל"ן, בן חמישים ושלוש, ואת החותנת שלי, נורית, הכרתי חמש עשרה שנה לפני שהיא הפכה לבעיה שלי. היא אמא של אשתי, דנה. אני מספר את זה מהצד שלי, כי מי שסיפר את זה עד עכשיו – נורית עצמה, לחברות שלה במרפסת, לרב הישוב, לכל מי שהקשיב – סיפר רק חצי.
הכל התחיל כשאבא של דנה נפטר, ז"ל, לפני אחת עשרה שנה, והשאיר אחריו מגרש ריק בפאתי כפר סבא, ליד הכביש הישן לרעננה. שם היה עסק המשפחה – מוסך קטן, "מוסך אלוני", על שם הסבא. דנה ואני החזקנו בו יחד עם נורית, שליש-שליש-שליש, ככה כתוב בהסכם השיתוף שערכתי בעצמי אצל הנוטריון ברחוב אבן גבירול. עשר שנים המוסך עמד ריק, כי אף אחד לא רצה לנהל אותו, ואני שילמתי מהכיס שלי את הארנונה – שמונת אלפים ומאתיים שקל בשנה – כדי שהעירייה לא תשים עליו עיקול.
לפני שנתיים בא יזם, בחור בשם עידו קרן, והציע לקנות את המגרש בשביל להקים שם קניון קטן עם בית קפה ומכולת. הציע מיליון ושמונים אלף שקל. סכום הוגן, בדקתי מול שמאי משלי. דנה הסכימה מיד. אני הסכמתי. נורית – לא.
היא לא אמרה "לא" בפה מלא. היא עשתה משהו יותר גרוע: היא הלכה בעצמה, בלי לספר לי ולדנה, לעורך דין אחר בכיכר המדינה, ורשמה על שמה הערת אזהרה על כל המגרש, על סמך "זכות מגורים" שאבא המנוח כאילו הבטיח לה בעל פה שלושים שנה קודם. לא היה שום מסמך. הייתה רק המילה שלה. ופתאום העסקה עם עידו קרן נתקעה, כי אף רישום טאבו לא זז כשיש הערת אזהרה תלויה.
אני יודע איך זה נראה מבחוץ. אישה זקנה נאבקת על הבית האחרון שנשאר לה מבעלה. ככה נורית סיפרה את זה לכולם – במרפסת של השכנה שלה בבניין ברחוב הרצל, בבית הכנסת, לאחותה בחיפה בטלפון. "החתן רוצה לזרוק אותי לרחוב." אבל היא לא גרה שם! היא גרה בדירה שלה בכפר סבא כבר עשרים ושתיים שנה, דירה שהיא ואבא המנוח קנו ב-1988. המגרש עם המוסך היה נכס השקעה, לא בית. היא ידעה את זה טוב ממני.
מה שהיא לא סיפרה לאף אחד זה שחודשיים לפני שהיא הלכה לעורך הדין בכיכר המדינה, היא ביקשה ממני הלוואה של מאתיים ושמונים אלף שקל בשביל אחיה, דובי, שנכנס לחובות בעסק ריהוט בנתניה. אמרתי לה שאני צריך לדבר עם דנה קודם, כי זה כסף שלנו, של המשפחה. דנה אמרה לא – לא כי היא כילה, אלא כי דובי כבר לקח מאיתנו הלוואה לפני שש שנים ולא החזיר שקל. נורית לא סלחה לנו על זה. וכשהעסקה עם עידו קרן הגיעה, היא ראתה הזדמנות להעניש אותנו, ובאותה נשימה להשיג לעצמה יותר כסף – כי בשיחה עם עורך הדין שלה היא ביקשה "פיצוי" של ארבע מאות אלף שקל בתמורה להסרת ההערה. מהמגרש ששווה מיליון ושמונים.
אני זוכר ליל שישי אחד, בבית שלנו ברעננה, שבו דנה ישבה על השיש במטבח, לא אכלה, רק סובבת כפית בכוס תה שכבר התקרר, ואמרה לי: "אני לא רוצה לתבוע את אמא שלי." אמרתי לה שאני מבין. לא אמרתי לה שאני כבר התחלתי לבדוק את הדרך המשפטית, כי חשבתי שאם אני אחכה שהיא תבקש ממני בעצמה, זה יהיה יותר נכון. חיכיתי שלושה חודשים.
מה ששבר את זה היה לא בית משפט. זה היה טלפון מדובי עצמו, שבוע לפני ראש השנה, שסיפר לדנה בלי לדעת שהוא מספר סוד – שאמא שלו "כבר סגרה איתו" שברגע שהכסף מהמגרש ייכנס, היא תעביר לו מאתיים אלף מהחלק שלה, "כמו שהיא הבטיחה". דנה שאלה אותו איזה חלק. הוא נדהם שהיא לא ידעה. ואז הבינה: אמא שלה לא רצתה למנוע את המכירה. היא רצתה לעכב אותה עד שתסחט מספיק כדי לממן את דובי, ואז לתת לעסקה לעבור כאילו כלום לא קרה.
לא צעקתי. לא היה עימות דרמטי בדלת. מה שקרה זה שבשלישי בבוקר, שבועיים לפני ראש השנה, דנה נסעה לבד, בלי אני, למרפאת שיניים בכפר סבא שבה נורית עבדה כמזכירה חלקית עד גיל שבעים, כי ידעה שבשעה תשע נורית שם, במסדרון הצר עם הכיסאות הכחולים, ממתינה לתורנות. דנה לא הרימה קול. היא פתחה תיק ניילון שקוף, הוציאה ממנו שלושה דפים – כתב תביעה לביטול הערת האזהרה, שהכנתי, שהוגש כבר יום קודם לבית משפט השלום בכפר סבא – והניחה אותם על הברכיים של אמא שלה, ליד הכיסא הכחול.
"אני לא מוותרת על החלק שלך," אמרה דנה. "אבל את לא תשתמשי בי כדי לממן את דובי בפעם השלישית. המגרש נמכר. שני מיליון ושישים אלף, שליש שליש שליש, כמו שכתוב. אם את רוצה לתת לדובי מהחלק שלך – זו זכותך. אבל זה החלק שלך, אחרי שהוא באמת שלך."
נורית לא בכתה. היא רק החזיקה את הדפים בשתי ידיים, כאילו היא בודקת אם הם אמיתיים.
חודש אחרי זה, בית המשפט הסיר את הערת האזהרה – כי לא היה שום מסמך שתומך ב"הבטחה" – והעסקה עם עידו קרן נסגרה. שלושים וששה אלף שקל עברו לחשבון שלי מדנה בתור החזר על שבע השנים שבהן שילמתי לבד את הארנונה על המגרש, זה היה בהסכם השיתוף מההתחלה, סעיף שאף אחד לא זכר עד שהעורך דין שלי מצא אותו. את שלה נורית קיבלה, ומה שהיא עשתה עם זה – נתנה לדובי, שמרה, לא יודע – זה כבר לא היה חלק מהעסקה שלנו.
מוסך אלוני כבר לא קיים. במקומו יש עכשיו שביל מרוצף ובית קפה קטן בשם "פינה", ואני עובר שם לפעמים בדרך לבית המשפט, ורואה את השלט. נורית לא באה לחגים בשנה שעברה. השנה, על פי דנה, היא כן תבוא – אבל תישאר לישון אצל אחותה בחיפה, לא אצלנו.
