העורבת מלכה ישבה על ענף הברוש הגבוה בחניון של פארק נחל כזיב, ותלשה נוצות יבשות מהכנף הימנית. היא ראתה את אלון עוד לפני שהמנוע של הסובארו הישנה נדם — הוא תופף באצבעות על ההגה, שלף כרטיס אשראי מהארנק, החזיר, שלף שוב, נשף אוויר. היה ברור: הוא עומד לעשות שטות.
אלון בן שלושים ואחת, מכונאי במוסך בטבריה. בחודשים האחרונים גירד כל שקל: טיפים, תורנויות לילה, עבודות צדדיות בתיקון מזגנים. הכול נזרק לקופסת נעליים מתחת למיטה. בקופסה נחה טבעת זהב דקה עם זירקון קטן — תשע מאות שישים שקל אצל צורף ברחוב הירדן. היא לא זרחה כמו בפרסומות, אבל כשהצמיד אותה לנורה בחדר המדרגות, אלון ראה את נטע קמה בבוקר, שותה קפה נמס מכוס סדוקה, צוחקת עם אבק על האף מהעציץ שייבש.
נטע, סטודנטית לחינוך מיוחד, גרה בדירה שכורה בקומה שלישית בלי מעלית. היא שמה מגבת רטובה על הראש בחום של אוגוסט, ואת השמלה לפגישה בחרה שלוש פעמים. בסוף לבשה את זאת עם הפרחים הכחולים — לא הכי חגיגית, אבל עם כיסים, כי תמיד רצתה כיסים.
הם נסעו צפונה. אלון לא עצר ליד המסעדה שהזמין, כי החשש שאכל לו את הבטן כבר שעתיים. הוא נכנס ישר לחניון של הגשר התלוי. בחוץ ריח של אורנים ומים זורמים, ומתחת לגשר נחל כזיב שוצף בין סלעים. הגשר — מבנה ברזל צר, תאורה כתומה דולקת אחרי השקיעה, קרשים חורקים.
— בואי נרד רגע, — אמר אלון, והוציא את המפתחות.
— נו באמת, — אמרה נטע, — אני נועלת עקבים.
— רק רגע. יש שם נוף.
הם עמדו באמצע הגשר. נטע נשענה על המעקה, הביטה למטה אל המים השחורים, ושיחקה עם קצה הצעיף. אלון עמד מאחוריה, הכניס יד לכיס, הוציא קופסת עור חומה קטנה, נשם עמוק. כרע על ברך ימין. הקרש חרק תחתיו.
— תסתובבי, — אמר, וקולו סדוק.
נטע הסתובבה. ראתה את הקופסה הפתוחה, את הטבעת הקטנה. ידה קפצה אל הפה. היא לא אמרה כלום, רק הנהנה מהר, פעם, פעמיים. ואז — עזוב, היא צעדה לחבק אותו, והמרפק שלה פגע בידו. הקופסה התהפכה. הטבעת התגלגלה על הקרש, קפצה, הסתחררה, נעצרה לשנייה על קצה המעקה, ואז — נעלמה מטה.
נטע צרחה. אלון זינק אל המעקה, ידיים קדימה, פלג גוף על הברזל. היא תפסה אותו במותניים ומשכה אחורה בכל הכוח. הוא נשמט על הקרשים, נשכב על הגב, ידיים על הפנים. נחל כזיב שאג למטה. נטע ישבה לידו, לקחה את ידו, ליטפה את פרקי האצבעות. לא אמרה "זה לא חשוב". אמרה:
— אז נקנה אחרת. לא נמות מזה.
— אין לי עוד כסף, — אמר אלון לתוך כפות הידיים.
— אז אני אקנה. או שלא יהיה. אני לא מתחתנת עם טבעת.
אבל הבטן שלה התכווצה. סבתא שלה תמיד אמרה: טבעת שנופלת ביום ההצעה — סימן רע. נטע לא האמינה בסבתא, אבל אותו לילה היא ישנה עם אור דולק.
מלכה ראתה הכול מהברוש. את הנפילה, את הצעקה, את אלון שוכב על הגשר, את נטע מושכת אותו. וכשהטבעת חלפה לידה באוויר — מלכה נטתה שמאלה, פערה מקור, ותפסה אותה. מתכת קרה וקמח אבן. היא נחתה על ענף, הניחה את הטבעת ליד רגלה הימנית, הביטה בה בעין אחת, ואז בשנייה. מצא חן בעיניה. מאוד.
אבל מלכה לא הייתה סתם עורבת. היא גרה בשכונה ליד המוסך של אלון כבר שש שנים. הכירה אותו — איך היה יוצא עם קופסת טונה לחתולים בחצר, איך נהג לדבר אל עצמו ליד הבאר. והכירה גם את החתול צחי, פחדן עלוב, שישן על ספסל ליד מכלי האשפה, רזה, מלא פרעושים, זנב קטוע. מלכה הייתה מסלקת ממנו חתולים אחרים — יש לה מקור, ויש לה מזג. הדבר היחיד שהיה חסר לה, זה מישהו שיביא לה אוכל הביתה.
למחרת בבוקר, לפני שהשמש ייבשה את הטל, ירדה מלכה אל הספסל. צחי ישן מכורבל לכדור.
— קום, פרעוש אחד גדול, — קראה מלכה.
צחי פקח עין אחת.
— מה את רוצה? אין לי כלום. אני בעצמי רעב.
— יש לי עסקה. רוצה להיות חתול בית?
צחי פיהק, גירד את האוזן הקרועה.
— אני? זקן, מלוכלך, בורח מאנשים. מי ייקח אותי?
— זה כבר עניין שלי. תעשה מה שאני אומרת, ואם יצליח — תביא לי אוכל על אדן החלון, ואני אבוא דרך התריס. עובד?
— את מפגרת, — אמר צחי, וליקק את הכפה.
בצהריים אלון ונטע נסעו אליו הביתה. אלון גר בשכונת קריית שמונה, בניין אפור עם פיקוסים בחצר. הם יצאו מהאוטו. נטע עצרה.
— תראה. חתול ענק ורזה יושב מול הדלת שלך, מחזיק משהו בשיניים.
— כן, בטח, — מלמל אלון. — לא הטבעת, בכל אופן.
נטע ניגשה. החתול לא זז. היא התכופפה, הושיטה יד. צחי רעד, אבל לא ברח. בין ניביו — נצנוץ צהוב. נטע לקחה את זה. ידה רעדה. זהב. אבן קטנה. היא הסתובבה.
— אלון.
— מה?
— תסתכל.
הוא לקח ממנה את הטבעת, קירב לעיניים, הפך אותה, נשף עליה. הלב שלו דפק מהר מדי. הוא כרע מול החתול, שלח ידיים, הרים אותו — גוף קליל, פרווה דביקה, לב פראי דופק בצלעות.
— איך? — אמר אלון. — איך לעזאזל?
מלכה ישבה על הברוש מול החלון, ראתה הכול, ונפחה נוצות.
— "הוא הציל אותי", — חיקתה בסלסול. — שמעתם? זה כאילו חתולים פתאום עפים מתחת לגשרים.
היא כמעט צנחה למטה לנקר לו בכיפה, אבל התאפקה. התוכנית עבדה כל כך יפה.
אחרי ארבעה ימים, כשהצילום של החתול הועבר לכל בנות הדודות, נטע התיישבה ליד המחשב ופתחה את אתר העירייה. חיפשה "רישיון החזקת חתול". זה לא עלה כסף, אבל צריך טופס, וצריך סימון וטרינרי. היא הדפיסה את הטופס, מילאה: שם בעלים — נטע לוי, אלון מזרחי. סוג חיה — חתול רחוב, גיל משוער שש. היא הוציאה מהארנק ארבע מאות וארבעים שקל, התקשרה לווטרינר, וקבעה תור. לא שאלה את אלון. רק שלחה לו הודעה: "ביום חמישי לוקחים את צחי לצ'יפ. אל תאחר".
אלון קרא את ההודעה שלוש פעמים. ואז צילם את הקבלה של הטבעת, מחק, צילם שוב, שלח. מתחתיה כתב: "אני אקנה לך טבעת אחרת. ואת זו נשים ליד המיטה."
נטע לא ענתה מיד. היא פתחה את קופסת הנעליים מתחת למיטה, הוציאה את הקופסה הריקה של הטבעת, והכניסה פנימה את הפתק שכתבה לעצמה לפני שנה: "להפסיק לפחד מסימנים". קימלה אותו, זרקה לפח. אחר כך לקחה את צחי, שמה אותו על הברכיים, וליטפה אותו מהאוזן הקרועה עד הזנב.
— אתה תהיה בסדר, — אמרה לו. — גם אנחנו.
עכשיו, כל בוקר, כשנטע ואלון יוצאים לעבודה, צחי אוכל בקערה הירוקה, חוטף בפה שאריות — עוף, אורז, לפעמים בורקס מלוח — וקופץ על אדן החלון. הוא קורא בקול רם לכיוון הברוש. מלכה מגיעה, נוחתת לידו, אוכלת. אחר כך הם יושבים יחד, צחי מלקק את הכפה, מלכה מסדרת נוצות. נטע ואלון רואים את זה דרך הזכוכית. נטע מניחה על האדן קערה קטנה עם גרעינים ומים. אלון שובר לחם יבש.
צחי בטוח שהוא ארגן הכול. מלכה בטוחה שהיא חכמה. אלון ונטע בטוחים שהאהבה שלהם ניצחה את הנחל. אני חושב שכולם צודקים.
חצי שנה אחר כך, כשנטע צבעה את הקירות בסלון, היא הזיזה את הספה ומצאה מאחוריה עגיל פנינה קטן — זה שענדה באותו ערב על הגשר, ואבד במשיכה כשתפסה את אלון. היא ישבה על הרצפה, סובבה את העגיל באצבעות. ממרחק נשמעה מלכה קוראת מהברוש. נטע קמה, פתחה את החלון, והושיטה את העגיל על כף ידה. מלכה נחתה על המעקה, נטלה אותו בעדינות, עפה אל הברוש, ונעלמה בין הענפים. נטע חזרה לצבוע את הקיר, וצבעה עד הסוף.
